יומיים לאחר הפרידה המתוקשרת של אייל גולן ורוסלנה רודינה התקבל מייל מהיח"צ שלו, שמבקש להניח לו ולה לעכל את הפרידה ולא להציק להם. בימים כתיקונם מדובר בבבקשה לגיטימית לגמרי, אולם במקרה של השניים, שדחפו (או שגרמו להם לדחוף) את הזוגיות שלהם לכל פריים אחרי הפרשה ההיא כדי לשדר שהכל בסדר ומדובר באיש משפחה למופת, אי אפשר היה שלא לגחך לנוכח הבקשה.
בימים שבהם כל נושא מתפשט ברשתות החברתיות כמו אש בשדה קוצים, אין טעם לבקש מאיש להימנע מלכתוב על הפרידה שלהם או לסקר אותה, ובטח שלא אחרי שנכתבו אלפי סטטוסים וציוצים בנושא. מדובר בחוסר הבנה של המדיה החדשה - המחשבה שעיתונות ממוסדת היא עדיין הבלעדית. תזכרו את הצליבה שעבר גולן ברשתות החברתיות עם התפוצצת הפרשה ההיא, עד שפורסם שמדובר בו - מה שלא הפתיע איש, ותבינו שאף אחד לא מחכה לאישור שלו לפרסם משהו.
גולן עצמו ניצל את התקשורת ואת הרשת כדי לשדר לאומה שהכל בסדר. הנה תמונה עם הילדים שלו, הנה הוא ורודינה באיזה נופש, הנה התינוק החדש והנה האיש שחוזר למסלול, כך לפחות הוא חשב. מי שחושף את חייו בצורה כזו כדי להיות חלק מהמשחק, אינו רשאי לבקש להניח לו בעת משבר. ככה זה עובד, לטוב ולרע, וגולן - עם כל הכבוד למעמדו - לא שולט במדיה, ובטח שלא בזו שנכנעת לכל תכתיב שלו.
גולן לא לבד. דודו אהרון הוציא כמה שירים אחרי הפרידה מארוסתו שיר. באורח פלא, יומיים לאחר ההודעה הזו יצא הסינגל 'השיר שלך', שמדבר (איך לא) על הפרידה הגדולה, ומבקש מהתקשורת להניח לו. מקורביו של קובי פרץ סיפרו שהוא מרוסק אחרי ההחלטה לשלוח אותו לכלא, רק כדי שנגלה אותו שמח ומשמח בחתונות כאילו לא קרה דבר.
הניסיון התמידי לקבוע מה ישודר או מה ייכתב פס מהעולם, בטח כשהכל חשוף. ראוי שגולן וחבריו יפנימו את זה לפני שהם מבקשים בקשות מגוחכות או מנסים לנווט את התקשורת לפי רצונם. אף אחד לא עובד אצלכם.
החמישיה
בלי ששמתם לב, החזירה המדינה למעלימי המס השונים את הקנס ששילמו, באמצעות הופעות ביום העצמאות במחיר מופרז. זו דלת מסתובבת.
על השיר 'שרה שרה' של שרית חדד חתום מאור אדרי, אלא שיש בו יותר מ־20 שניות מהלחן של של 'חביבי יא נור אל עין' של עמר דיאב. איפה הקרדיט למצרי?
בשבוע הבא ימלאו 11 שנה למותו של יוסי בנאי, ודומה שחסרונו מורגש בכל פינת הומור או סאטירה במדינה.
איפה עפר לוי? אחרי שהחל פרויקט עם גוסטו, הזמר הענק נאלם כאילו בלעה אותו האדמה.
שימו אוזן על 'כל כך יפה לך' המשגע של רותם כהן, שמוכיח שמי שלוקח מקצב לטיני, צריך גם לדעת לעשות אותו נכון.
סינגלים: משה פרץ בשקל
שריף - ממשיכה לבד. הזמיר הדרוזי לוקח אותנו אל מחוזות הדיכאון, עם האישה שממשיכה קדימה ולא סולחת. הייתי קורא לזה סגנון מאור אדרי, אבל שריף מוסיף את הקול הטוב שלו ומייצר משהו שאוהביו יחבקו בחום.
תידי - סורו מני. המילים של אלכסנדר פן זכו ללחן ענוג, רך, וביצוע די שונה מגרסת צלילי העוד, צלילי הכרם וגידי גוב. היעדר התוגה והזעקה בשירה מעקר אותו, על אף ביצוע טוב של הזמר.
משה פרץ – קרמלה. קצב לטיני, גיבוב של משהו בספרדית, וניסיון של פרץ לייצר להיט ריקודים עם הקשקשת הרגילה, שכבר מתחילה לצאת מהאף כי נמאס מהלהיטים בשקל האלה, שמדרדרים את הז'אנר כולו. הלאה, לדלג.
אהרון ירימי וששי יעיש – אביר ישראל. מי שרוצה להבין איך מייצרים מוזיקה של פעם, שיקשיב לשיר הזה, לניחוח שעולה ממנו, לביצוע המקצועי ובעיקר ללחן שנראה כאילו נתלש משנות ה־70. יופי של שיר, שזורק את השומע לימים אחר
יובל דיין – דרך העינים שלך (יואב). היכולת של דיין לשיר על חלל צה"ל שנפל, יואב הר שושנים ז"ל, בצורה שבה כל אחד יכול להזדהות עם המילים, אפילו אהובה שנעזבה, מעוררת השתאות. ביצוע משובח, נוגע, צובט ו'יובל דייני', במובן הטוב של המילה.
