לשעה אחת שלמה בשבוע שעבר אמא שלי היתה סוף סוף מאושרת. לשעה אחת היא שכחה את התלונות על הגב הכואב, הבנים שמזניחים אותה, הכלות שלא מתייחסות אליה, הנכדים שלא התקשרו כבר חודשים, מצב חשבון הבנק, המזרן הישן, השטיח שמתפורר, המזגן שיש לו רק טמפרטורה אחת קבועה.
ואני, אחרי שנים שהפסקתי להאמין שזה אפשרי בכלל, היה לי נעים ומדהים לבלות עם אמא שלי, ששכחה לשעה אחת תמימה ונאיבית את תפקידה ההיסטורי כפולנייה נרגנת. למשך שעה העולם עמד מלכת כשאמא שלי אכלה לה ארוחת בוקר מפנקת והתחרדנה להנאתה בקרני השמש החורפית על מרפסת בית הקפה "ג'ויס" במושב ביצרון, אולי אחד מבתי הקפה הפסטורליים והיפים בישראל.
חבל רק שלא נהניתי כמוה.
לא רוצה טיול מאורגן
תפריט ארוחת הבוקר מוגש עד 12:30, ובסופי שבוע יש כאן בופה. אמא שלי, כהרגלה, לקחה את ארוחת הבוקר הישראלית - או כמו שהם קוראים לזה כאן בפסטורלית: "ביצי הכפר". ארוחת בוקר כזו היא כמו טיול מאורגן, אין הפתעות - לא רעות ולא טובות, אתה יודע בדיוק מה תקבל: שתי ביצים בכל צורה שתבחר עם תוספות שתבחר, סלט ירקות, סלסילת לחם ומתבלים (זה צריך להיות מטבלים, כמובן, אבל אנחנו מבינים למה הם מתכוונים וזה מה שחשוב. אגב, הידעתם ש"מתבל עגבניות" הוא השם העברי לקטשופ?).
אבל אני חיפשתי משהו שונה. משעמם אותי טיול מאורגן. כשאני בחו"ל (או בארוחת בוקר) אני מחפש את המיוחד, את הדברים שאופייניים למקום, את מה שהמקומיים אוהבים ולא את השגרה שקורצת לתיירים. התפריט של "ג'ויס" אכן הציע ביקור קולינרי באתרים מקסימים להרפתקנים שלא מסתפקים בארוחת הבוקר הרגילה. שמתי את כובע ההרפתקן וצללתי לתפריט.
תקום שעה אחת קודם
מאחר שב־11:00 בבוקר אני בהחלט מוכן נפשית וגופנית למשהו יותר רציני מחביתה וסלט, התלהבתי מהאופציה לבקר למשל בקרוק מאדאם - טוסט לחם יום שישי עם גבינת מוצרלה, ביצת עין וסלט עלים עם אופציה לסלמון כבוש.
"את זה בבקשה", אמרתי בחגיגיות.
"מצטער, אבל אין את זה", בישר הבחור עם הסינר הלבן. "עדיין לא אפינו את הלחם".
רוחי עדיין לא נפלה בשלב הזה ומיהרתי לחפש אפשרויות חלופיות. היו אלה המאפים מהטאבון שקרצו לי בפתיינות אין קץ. מצד אחד היתה הבטטה הצלויה במילוי תרד וריקוטה, ומהצד השני, מפתה לא פחות, חייכה אליי פוקצ'ת סביח עם תפוחי אדמה, ביצה קשה, טחינה, אריסה ופלפל חריף.
"אני מתלבט בין שניהם", ניסיתי להסתייע בסינר הלבן, "על מה אתה ממליץ?".
"אין את זה עדיין", הוא השיב בלי למצמץ, "הטאבון עדיין לא חם מספיק".
אני שונא להתעצבן בארוחת בוקר, זה מחסל לי את התיאבון. התיאבון שלי בריא רוב הזמן ואני מקפיד לשמור עליו כזה. אבל למה לכל השדים והטאבונים מופיעים בתפריט דברים שלא באמת מוגשים לארוחת בוקר שאתם מגישים פעמיים בשבוע? למה לכל הפוקצ'ות והרוחות אם ארוחת הבוקר מתחילה ב־10:00 ומוגשת עד 12:30, לא מדליקים את הטאבון כבר בשמונה כדי שלסועד התמים שמגיע ב־11:00 תוגש פוקצ'ת סביח כמו שהבטיחו לו חציל על גבי בצק?
הכי קרוב אליך, אמא
בייאושי הזמנתי שקשוקה. נכון, לא רציתי שקשוקה, רציתי דברים אחרים, אבל ממש לא רציתי סלטים או ארוחת בוקר של תיירים.
האכזבה נמשכה וביתר שאת. השקשוקה שקיבלתי היתה ממש לא טעימה. התבשיל, שהיה אמור להיות על בסיס פלפלים ועגבניות, הרגיש לי יותר כמו על בסיס רסק עגבניות (או שאולי זה המתבל מתחילת הכתבה?).
אבל מה שהיה נורא באמת, כמעט גובל בקטסטרופלי, היה העובדה שהתחתית היתה שרופה והתערבבה בתבשיל כולו. חתיכות מוצקות של רוטב שרוף התערבבו לי בכל נגיסה. כל ביס נלעס בזהירות והייתי חייב להוציא פיסות לא קטנות של חלקי תבשיל שרופים ובלתי לעיסים בעליל. סבלתי.
ובינתיים, אמא שלי דווקא נהנתה מארוחת הבוקר שלה. החביתה והסלט אומנם היו סתמיים, אבל שני סוגי לחמים ביתיים טובים וטריים (עם זיתים ופסטו), בצוותא עם מטבלים כמו ממרח זוקיני, קרם חציל וארטישוק, פטה מטובלת וריבת עגבניות, היו הפתעה נעימה.
היא חייכה אליי באושר אבל לא חייכתי בחזרה. לא הבנתי למה אם אין לי נכדים אני פתאום כועס שהנכדים לא מתקשרים לשאול מה שלומי כי שלומי ממש גרוע ויש לי המון מה להגיד על זה. פתאום זה הכה בי: במחי פוקצ'ה שאין הפכתי לאמא שלי.
מראה מקום:
"ג'ויס", הוותיקים 54, מושב ביצרון
שעות פעילות: ד' 8:00-14:00, ה' 10:00-22:00, ו' 9:00-14:00, 18:00-23:00, שבת 10:30-18:00
טלפון: 08-3760646
פסקול: תרנגולים
תג מחיר: ארוחת בוקר - 69 שקל, שקשוקה - 49 שקל; סך הכל: 118 שקל
