דכאונות, בדידות, שיעמום, בור מקצועי ובעיות כלכליות. זה מה שקורה היום במחלקות הנוער של הספורטאים הצעירים, שנאלצים לשבת בבית ולהמתין עד שיקבלו את האישור המיוחל לחזור אל האהבה הגדולה שלהם.
תסכול בכדורגל
אז איך מתמודדים במחלקות הנוער עם התקופה הכל כך ארוכה שבה לא מתאפשר להם להתאמן? איך מנסים בכל זאת לשמור על כושר, בהתחשב בנסיבות ובהנחיות הקורונה? והאם הם כבר רואים את האור בקצה המנהרה?
1 צפייה בגלריה
מימין: שלי פרידמן, יונתן קוצר, עילאי מעוז, , דוד גבע, רוי יצחק ושחר פרנק. רק רוצים לעשות ספורט
(צילום: אסף פרידמן)
קראו עוד:
נתחיל מהכדורגל. שתי מחלקות הנוער של העיר, מכבי נתניה ובית"ר טוברוק, מושבתות לגמרי מאז תחילת הסגר השני. מאמני שתי המחלקות יצאו לחל"ת, והמועדונים עושים מאמץ לשמור על קשר עם השחקנים הצעירים, להעביר להם תכנים בכל מיני דרכים לא שגרתיות ולשמור על מצב רוח מרומם עד כמה שניתן.
"המצב קשה מאוד", אומר חיים פינטו, המנהל המקצועי של מחלקת הנוער בבית"ר טוברוק. "אני לא מקנא במקבלי ההחלטות במדינה. הם לא מצליחים לשמור על קו מסוים, וזה מוביל לדברים לא ברורים. ההחלטה הכי הזויה שהתקבלה הייתה שאפשר לעשות ספורט עד 20 איש בשטח פתוח, אבל ללא מאמן שמקבל כסף. האם הכסף הוא הבעיה ומוביל להדבקה? זה לא להאמין. אני מחכה רק לחיסון, ואז אולי נוכל לחזור לשפיות מסוימת. במחלקה אנחנו עושים מאמצים גדולים לשמור על סוג של מסגרת. הילדים מקבלים אימונים ב'זום', אבל כמובן שזה לא אותו דבר כמו אימון במגרש. המצב לא קל בכלל. מחכים ליום שהילדים יוכלו לחזור, ונוכל להחזיר את החיוך לפנים שלהם".
יונתן קוצר: "לקחו לנו את הכיף. הרגשה קשה מאוד. דבר שאנחנו רגילים לעשות כל יום, ופתאום לוקחים לך את זה. פתאום לא להיפגש ולשחק עם החברים בקבוצה, זה ממש מתסכל. אנחנו נושמים כדורגל וכל כך נהנים לעשות ספורט, ופתאום אין לך את זה"
"לקחו לנו את הכיף", אומר השבוע יונתן קוצר, שחקן קבוצת ילדים א' בטוברוק, שיחגוג בר מצווה בעוד כמה חודשים. "ההרגשה קשה מאוד. דבר שאנחנו רגילים לעשות כל יום במשך כמה שעות, ופתאום לוקחים לך את זה. פתאום לא להיפגש ולשחק עם החברים בקבוצה, זה ממש מתסכל. אנחנו נושמים כדורגל וכל כך נהנים לעשות ספורט, ופתאום אין לך את זה. המצב הזה יכול לגרום לכך שילדים שפתאום איבדו את המסגרת יחשבו אולי לא לחזור, וזה ממש חבל. נפשית זה ממש קשה, וצריך להיות חזקים ושפויים. אני מקווה שנחזור בקרוב".
"לשבת בבית כל כך הרבה זמן זה דבר לא קל עבור הילדים ועבור התהליך שאנחנו בונים עם הילדים במועדון", אומר ישראל צרפתי, המנהל המקצועי של מכבי נתניה. "לכולנו חסר המפגש עם הילדים במגרש, האימונים והביחד. זה קשה מאוד. אנחנו מנסים לפחות לנצל את הזמן הזה לעשות עוד דברים, ולנסות לשפר את הדברים שפחות עבדו. לילדים אני כל הזמן מסביר שמי שרוצה לשפר את עצמו יכול לעשות את זה גם בבית, אבל ברור שזה לא אותו דבר כמו במסגרת קבוצתית. אני מקווה שנחזור מהר ותהיה משמעת, כי בפעם שעברה שחזרנו מהסגר הרבה הורים נכנסו למתחם, וילדים התערבבו בלי מסכות. אני מקווה שניקח את זה הפעם ברצינות, כדי שלא ניכנס לגל שלישי. הבריאות מעל הכל. אני מקווה שבסופו של דבר נחזור במהירות לשגרה, כולנו כבר מחכים לזה".
דאגה בכדורסל
כמובן שגם במחלקות הנוער בכדורסל המצב קשה, ושם חוששים מעזיבה של ילדים שיהיה קשה להחזיר אותם למסגרת הספורטיבית. הגר שמעוני, המנהלת המקצועית באליצור עירוני נתניה כדורסל בנות זה שבע שנים, מספרת בעצב: "עצרו לנו את שגרת החיים. כל פרויקט כדורסל הבנות הוא דבר שאנחנו עובדים עליו הרבה כדי שיהיו בתוך הדבר הזה שנקרא כדורסל, והמצב עכשיו מקשה מאוד. אני מקווה שלמרות כל הקשיים נחזור ונעמוד על הרגליים, ושכולן יחזרו לפעילות. אני רוצה להאמין שבנות לא יעזבו, אבל אני יודעת שכאשר מתרגלים למשהו החזרה היא קשה מאוד, ולצערי עלולות להתפספס בדרך כמה בנות שיהיה קשה, אם בכלל, להחזיר אותן למסלול".
שמעוני לא מסתירה את התחושות הלא־פשוטות שלה. "אני מאוד מודאגת מהמצב ומקווה לטוב", היא אומרת. "אנחנו בקשר עם השחקניות כל הזמן, עושות אימונים ב'זום'. אני מקווה שנחזור מהר, ואני מקווה שגם בעיר שלנו יאפשרו לנו לחזור מהר, כי כל עיר עושה מה שהיא בוחרת. המהלך הזה הוא הכי אנטי בריאות. הרי הספורט שומר על הבריאות. מנסים למנוע תחלואה אחת, אבל פשוט יוצרים תחלואות אחרות".
במחלקת כדורסל בנות יש ארבע קבוצות קט־סל בכיתות ה'-ו', שתי קבוצות בכיתות ז'-ח', שלוש קבוצות נערות וקבוצה בוגרת. בסך הכל משחקות במחלקה כ־400 בנות, ועוד 250 שחקניות צעירות בבית הספר לכדורסל. כולן מושבתות לגמרי בימים אלה.
שלי פרידמן בת ה־15 משחקת כדורסל בקבוצת נערות ב' לאומית של אליצור נתניה. "אני מתגעגעת לאימונים ולהיות עם כולן", היא אומרת. "אין כמו להיות עם התמיכה של כולן ולשחק יחד. המצב לא קל, ועם ההגבלות של הקורונה קשה להתאמן ולשמור על כושר כמו במסגרת של הקבוצה. זה לא כמו להתאמן במגרש מסודר יחד עם החברות. אני חושבת שההחלטה לא להחזיר אותנו היא לא לעניין. ספורט זה דבר כל כך חשוב וכבר נתנו אישור לעשות ספורט, אבל עם הנחיות מוזרות ומגבילות. הכדורסל חסר לי מאוד. זאת אהבה גדולה שלי, ואני מחכה כבר לרגע שיחליטו להחזיר אותנו".
עצבים בכדורעף
ההשבתה מאימונים יוצרת לא מעט תסכול אצל הילדים וגם בקרב הוריהם. יש אפילו הורים בענפים השונים שפנו למאמנים כדי לבדוק אם אפשר לעקוף איכשהו את ההנחיות ולהעביר אימון לילדים שלהם, למרות האיסור. המצב הזה גורם ללא מעט בלגן.
ליאור לוק, מאמן ומנהל במועדון הכדורעף שטקליס נתניה ע"ש בית הספר שמרכז את הפעילות, אחראי על שמונה קבוצות; הוא זועם על כך שהילדים מושבתים מאימונים. "פניתי לפיקוד העורף וקיבלנו את התשובות ההזויות שאפשר להתאמן בלי מאמן, בלי שכר וכל השטויות האלה", הוא אומר. "אין לתאר. החלטות פשוט הזויות. זה לא אמיתי. הילדים רגילים להיות פעילים, והם אלה שסובלים עכשיו הכי הרבה. הילדים האלה רגילים להתאמן כמעט כל יום כמה שעות, ופתאום בום. יש לי שחקנים שנכנסו לדיכאון, נהיו אפאטיים ואדישים. הורים מספרים לנו על ילדים שישנים 14 שעות ביום, ובזמן שהם ערים הם חסרי מעש. זה פשוט עצוב. אנחנו מקבלים פידבקים על מצב נפשי גרוע של הילדים. במקרה של המשחק שלנו, הכי פשוט וקל להחזיר אותו. אנחנו נראה את ההשלכות האמיתיות והקשות בעוד כמה חודשים, כשנתעסק עם מצבים נפשיים קשים של ילדים, והבור המקצועי יהיה גדול. שלא לדבר על זה שיש כאן כמובן גם פגיעה כלכלית".
עילאי מעוז בן ה־16 משחק כדורעף בקבוצת הנערים, ולא מבין למה הוא לא יכול לעשות את הדבר שהוא הכי אוהב. "הספורט הוא החיים שלנו, ופתאום באו ולקחו לנו אותו", הוא אומר. "המצב מבאס לגמרי. לקחו לנו את הדבר שאנחנו הכי אוהבים בעולם. ממש לא ברור למה לא מחזירים אותנו. בינתיים אנחנו עושים הכל כדי לשמור על כושר. עובדים הרבה על כוח וטכניקה אישית, אבל קשה מאוד כמובן לעשות את זה לבד, לעומת אימון במגרש עם החברים. הנושא החברתי הוא גם קשה מאוד. כדורעף הוא ענף מאוד קבוצתי ומבוסס על לסמוך האחד על השני. הקטע שהיינו כל הזמן ביחד ופתאום אין את זה, ואתה למעשה כל הזמן לבד. היינו בסגר בבתים, והיה קשה מאוד. אני לא מבין למה לא מתחשבים בנו, ובמיוחד בכדורעף? זה הרי משחק מול יריב שעומד מאחורי רשת, וגם בין השחקנים באותו חצי יש מרחקים. זה ממש עומד בכל ההנחיות. נוצרים פערים מקצועיים, הטאצ' בכדור, הכושר. כל זה הולך להיות קשה מאוד ביום שנוכל לחזור".
אבסורד בהתעמלות
גם הספורטאיות הצעירות בהתעמלות האמנותית, שדווקא יכולות לעמוד בכל הקריטריונים מאחר שמדובר בספורט יחידני בעיקרו, מחכות כמו כולם לאישור המיוחל. "אנחנו סובלים מאוד. אצלנו זה שיא האבסורד, כי אנחנו בעיקר ספורט יחידני וגם לזה אין אישור להתאמן", אומרת כרמל מילנסקי, המנהלת המקצועית של ענף ההתעמלות האמנותית בעירוני נתניה. "למרות שהבנות מתאמנות גם בנבחרות כי שם מותר, אסור להן במקביל להתאמן באופן יחידני. זה פשוט לא ברור. אנחנו עומדים בכל הקריטריונים, ולא מאפשרים לנו. בסגר הקודם החזירו את הענפים, ואותנו החזירו אחרונים. עשינו שביתה בגלל זה. עכשיו לא מחזירים אף אחד. אין לנו בעיה להתאמן גם בקפסולה של עשר בנות. אין לנו שום בעיה לעמוד בכל ההנחיות, ובכל זאת לא מאפשרים לנו. הבנות מתוסכלות מאוד. אני מעבירה להן אימונים ב'זום', אבל כמובן שזה לא אותו הדבר. ההורים מיואשים, וכל הזמן בודקים מתי הבנות שלהם יוכלו לחזור ולעשות את הספורט שהן אוהבות. אצלי האבסורד גדול במיוחד כאשר כמאמנת אסור לי לעבוד, אבל כמורה לחינוך גופני אני יוצאת כל יום לעבוד במסגרת חינוך מיוחד".
