עזריאל נבו זכה למעמד מיוחד בדפי ההיסטוריה הישראלית. במשך למעלה מעשור הוא היה חלק אינטגרלי ממעגל מקבלי ההחלטות בצמרת הממשל, במסגרת תפקידו כמזכיר צבאי של ראש הממשלה.
נבו ביצע את תפקידו תחת שלטונם של ארבעה ראשי ממשלה שונים – מנחם בגין, שמעון פרס, יצחק שמיר ויצחק רבין, והיה חשוף למידע הרגיש ביותר במדינת ישראל.
קראו גם:
במהלך שירותו התרחשו שורה של אירועים חשובים ביותר: מלחמת לבנון, מבצע משה והאינתיפאדה הראשונה. נבו בן ה-73, פנסיונר ותא"ל במיל', משחזר את זיכרונותיו מהדמויות המיתולוגיות, שהפכו כבר לחלק מהאתוס הישראלי.
האיש בשחור
"המקרה של איך הגעתי להיות מזכיר צבאי, הוא יוצא דופן", אומר נבו, "חזרתי לצבא אחרי מלחמת יום הכיפורים, התגלגלתי, ויצא שהפכתי להיות עוזרו של המזכיר הצבאי של ראש הממשלה דאז מנחם בגין. בשלב מסוים, המזכיר הצבאי החליט שהוא מסיים את תפקידו, והייתה תחרות קשה מאוד על התפקיד הזה, תפקיד מאוד נחשב ומאוד ייחודי.
"יום אחד נכנס בגין לחדרי, אז היה גם שר הביטחון, ואומר לי בקולו המיוחד 'אתה בוודאי יודע שאפרים (אפרים פורן, המזכיר הצבאי לשעבר, ד"ס) החליט לסיים את תפקידו', הוא שם את אצבעו על חזי ואומר לי 'אתה תהיה המזכיר הצבאי הבא. אל תאמר זאת לאיש, להוציא רעייתך'".
מה אתה זוכר מבגין?
"זו הייתה התקופה הכי קשה, השנתיים האחרונות שלו היו הקשות ביותר. זו הייתה התקופה של הפצצת הכור בעיראק, אחר כך רצח סאדאת, והיו כל כך הרבה אירועים, עד שהגענו לסיפור של ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל באנגליה (שלמה ארגוב, ד"ס), וממנו למלחמת לבנון.
"הרגשתי כבוד לעבוד איתו. אני בא מבית רוויזיוניסטי. אבי איש בית"ר, שהגיע לארץ והצטרף לאצ"ל, ומפקדו הגדול היה הרי בגין. אני גדלתי על הסיפורים, וקראתי את הספרים שלו. ופתאום אני עובד איתו.
"לעבוד עם בגין, בהשוואה לאחרים, היה שונה. כשהייתי נכנס לחדרו הייתי לי תחושה מיוחדת, זה היה כמו של החבר'ה שהיו נכנסים לחדר של הרבי מלובביץ'. הייתה לו איזושהי הילה. לא יכולת לשבת ולהריץ איתו בדיחות. הוא היה מאוד קשוב, ידע לשאול שאלות והיה מאוד מאוד דיסקרטי".
איך היית מגדיר את תפקידך במלחמת לבנון הראשונה?
"תפקידי היה בעצם להיות 'האיש בשחור', האיש שבישר את הבשורות לראש הממשלה. תפקיד של מזכיר צבאי לא מסתיים בסופו של יום, אלא זה תפקיד של 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, אין יום ואין לילה, ואתה צריך להיות זה שמבדיל בין עיקר וטפל כדי לא להעמיס יתר על המידה.
"יום אחד קורא לי סגן ראש הממשלה, שמחה ארליך, ואומר לי 'עזריאל, אתה הורג את מנחם'. אמרתי לו 'מה הפירוש'. הוא אמר לי 'זה שאתה כל הזמן מדווח לו את הדיווחים הקשים האלה, זה הורג אותו'. אמרתי לו 'מה אתה חושב, שזה לא הורג אותי? מה, אני צריך לספר לו בדיחות? אני צריך לספר לו את האמת'".
לאחר התפטרותו של בגין מראשות הממשלה בשנת 1983, נבחר לכהן במקומו יצחק שמיר. במבט לאחור נבו מספר כי פעם, לעומת היום, פוליטיקאים הצליחו לגשר על פערים כדי לעבוד יחד. "אז הייתה ממשלת הרוטציה, ואז הדברים עבדו לא כמו היום", הוא אומר, "היריבות האידיאולוגית בין שמיר לפרס, הייתה כמו מזרח ומערב, אבל בכל זאת הם עבדו יחד וכיבדו את ההסכם ביניהם".
מה אתה זוכר משמיר?
"בשנה הראשונה שעבדתי עם שמיר, זו הייתה אחת השנים הקשות שלי בתפקיד. האיש חשדן, שומר על דיסקרטיות וחשאיות. הוא המשיך להיות איש המחתרת, מפקד הלח"י ואיש המוסד גם במשרד הממשלה. עד שאתה זוכה לאמון שלו, אתה צריך לעבור מבחן שאתה לא יודע מתי הוא מסתיים. ואני עברתי כנראה את המבחן הזה בהצלחה.
"האיש ידע המון, לשאול שאלות. זה איש שאני חושב שמבחינה היסטורית נעשה לו איזשהו עוול כי אנשים לא מכירים הרבה את עשייתו, אני הכרתי אותו היטב. בין מזכיר צבאי לראש ממשלה אין שום חיץ.
"מזכיר צבאי יכול להיכנס לראש ממשלה מתי שהוא רוצה, בלי לשאול אף אחד, תוך כדי ישיבה, גם באמצע הלילה. אני זוכר שהוא מעולם לא דיבר איתי ליד אנשים אחרים, מרוב דיסקרטיות. לילה אחד הוא צלצל אליי, ואמר לי 'אני כועס עלייך'. אני כמו ילד נזוף אומר 'מה עשיתי?'. הוא אמר לי 'אתה היום אמרת לי משהו והיו עוד אנשים בחדר. אם אתה אומר משהו - אז רק אני איתך'".
גאוות הקצין
נבו מספר כי אחד הימים הקשים והטעונים בתפקידו, היה מסע לגרמניה שנאלץ לעשות עם ראש הממשלה דאז שמעון פרס. הרגשות המעורבים נבעו מכך שהוריו ניצולי שואה, שהיו חלק מה"הפרטיזנים של בלסקי", קבוצת יהודים לוחמת מפורסמת שהצילה מאות יהודים במהלך השואה באזור בלארוס, ונלחמה בגבורה בנאצים.
"אבי ברח מגטו נובוגרודק אחרי שכל משפחתו נרצחה על ידי הגרמנים ועוזריהם", מספר נבו, "הוא הגיע לפרטיזנים, ובדרך עבר דרך ביתו של גוי בשם קוזלובסקי, שהוכרז לאחר המלחמה כחסיד אומות עולם, שם זכה אבי כמו יהודים אחרים למנוחה וציוד. אבי ביקש להעניק לו מטבע זהב יחיד שקיבל מדוד שלו בתמורה לעזרה, אך קוזלובסקי סירב.
"לפני כעשור הייתי באזור בסיור עם בני פרטיזנים נוספים כמוני. נפגשתי עם בני משפחתו של קוזלובסקי בכפר נידח, וביקשנו לנסוע לקבר שלו, שם קראנו עליו קדיש. הבנים של קוזלובסקי מזגו לנו וודקה, וככה אנחנו סביב הקבר של האיש שהציל את אבי, שותים וודקה ושרים את שיר הפרטיזנים. אז לקחתי את שני הבנים הצידה, והכינותי מראש חופן של דולרים, ואמרתי להם 'זה במקום המטבע מזהב שאבא שלכם סירב לקחת מאבא שלי'"
מאיפה הגיעה ההתנגדות לנסוע לגרמניה?
"גדלתי בבית של שורדי שואה, ספגתי את הסיפורים מגיל צעיר, ומרוב שספגתי את הסיפורים כל הזמן, מאוד לא אהבתי את הגרמנים, כשהייתי צעיר יותר אפילו שנאתי אותם. עד כדי כך שבאותה תקופה, בשנות ה-50 המאוחרות, היו הפגנות נגד השילומים כדי לא לקבל אותם, והיה חרם על התוצרת הגרמנית, ואני כילד החלטתי שאני מחרים תוצרת גרמנית. אני לא הולך לסרטים שמדברים גרמנית, ובטח שלא נוסע לגרמניה.
"ברבות הימים, כשהייתי המזכיר הצבאי של פרס, הוא אומר לי יום אחד 'תתכונן, אתה צריך לצאת ולהכין לי את הביקור בגרמניה, יש לי הזמנה מהקנצלר'. ואני אומר לעצמי מה אני עושה? הרי באיזשהו מקום נדרתי נדר לא לנסוע לגרמניה. אחרי שיחה עם אבי, אני מחליט שאני נוסע במדים, וזו בעצם תהיה תחושת הנקמה שלי. להיות במדי קצין של צה"ל על אדמת גרמניה".
6 צפייה בגלריה
נבו. "לו בן גוריון, בגין ושמיר היו צריכים להתמודד עם המערכות של היום, הם לא היו מצליחים לעשות שום דבר"
(צילום: יאיר שגיא)
נבו הגיע לברגן בלזן, מחנה הריכוז הגרמני בו התקיים טקס עם ראש הממשלה שמעון פרס ונציגי ממשלת גרמניה. "בברגן בלזן מקבל אותי ראש הטקס, ומסביר לי איך הוא יתבצע", אומר נבו, "יש בברגן בלזן מצבה גדולה בינלאומית ומצבה קטנה יהודית. אז ראש הטקס אומר לי, 'ראש הממשלה שלך יבוא, ילך למצבה הבינלאומית, שם יתקיים הטקס, ואז הוא ילך למצבה היהודית, ותם הטקס.
"אני אומר לו ההפך. ראש הממשלה ילך קודם כל למצבה היהודית. הגרמני אומר לי 'זה לא לפי הפרוטוקול'. תקעתי בו מבט ואמרתי לו 'את הפרוטוקול במקום הזה - אנחנו קובעים ולא אתם'. וכך היה. זה היה טקס מאוד אינטימי. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את שמעון פרס מזיל דמעה.
"לאחר מכן נסענו לטקס הרשמי של הביקור בעיר בון, שם היה משמר כבוד. אני שומע את החיילים של משמר הכבוד צועדים על חצץ, ומפקד המשמר צועק בגרמנית 'אכטונג' - הקשב. והשיער שלי סומר. ממשיך הטקס, ראש הממשלה והקנצלר סוקרים את משמר הכבוד. ואז מתנגנים ההמנונים. ומה צריך לעשות קצין צבאי שמנגנים המנון? להצדיע.
"הם מנגנים את ההמנון הגרמני, ואני מדבר עם עצמי ועם זה שבשמיים, ואומר היד שלי לא תתרומם להמנון הגרמני, ואני לא מצדיע. מסתיים ההמנון הגרמני, מנגנים את התקווה. ואז לו יכולתי להצדיע בשתי ידיים - הייתי עושה זאת. מאז לא דרכתי שוב בגרמניה".
מה אתה חושב על הפוליטיקה היום?
"כל תקופה היא שונה. פעם כל אמצעי התקשורת היו אחרים, אבל לא הייתה רדיפה אחרי התקשורת, להיפך. התקופה הייתה לגמרי אחרת. לו בן גוריון, בגין ושמיר היו צריכים להתמודד עם המערכות של היום, הם לא היו עוברים מסך, הם לא היו מצליחים לעשות שום דבר.
"פעם גם המחלוקות היו רעיוניות, ערכיות. גם בתוך המפלגה עצמה, מפלגת העבודה או הליכוד שהיו אז גדולות, היו מחלוקות פנימיות, אבל כשיצאת החוצה, אתה ראית הפגנת ממלכתיות. ראית שמה שמעניין אנשים בשתי קצוות הקשת הפוליטית, זה לא רק הם. אלה היו ציוניים אמיתיים, אנשים עם ערכים. אחד יותר ואחד פחות, אבל עדיין".
מה אתה חושב על לולאת הבחירות שאנחנו תקועים בה?
"אתה אפילו לא יודע מי נמצא בתוך הרשימות. זו הפכה להיות מלחמה בין האגו של האנשים. פעם אנשים היו מתייחסים למצעים של המפלגות, היו ויכוחים אידיאולוגים, היום אין את הדברים האלה. אחד זורק לך את השם הזה, השני זורק לך את השם שלו. וזה מה שקובע.
"אני זוכר ממרום שנותיי שלא הייתה טלוויזיה, והיו הולכים לעצרות, בגין היה בא לדבר עם הפאתוס שלו ואנשים היו שומעים בצמא. גם אנשים ששנאו אותו היו יכולים להתווכח עם הדברים שהוא אומר. היום זו תקופה אחרת לגמרי, אבל זו תופעה עולמית, הנה תראה מה קרה עם טראמפ בארצות הברית, זה אותו הדבר".
הממלכתיות נעלמה?
"יש במדינה הזאת כל כך הרבה אנשים טובים, וחלקם לא רוצים ללכת לפוליטיקה בכלל, כי כשאתה נוגע בפוליטיקה היום אתה רואה כל כך הרבה תופעות שבושה לדבר עליהן. אני זוכר שכנערים היינו מסתכלים על הפוליטיקאים, שלא כולם היו אמנם הטובים ביותר, אבל הייתה איזושהי הערכה מסוימת אליהם.
"היום אין הערכה, אם מישהו חבר כנסת אז בסדר, עוד יומיים יהיו בחירות והוא לא יהיה חבר כנסת. שלא לדבר על השרים. אתה פותח את הטלוויזיה ואתה מסתכל על הוויכוחים שלהם, אין טיפת כבוד וטיפת נימוס. זה מקרין רע מאוד על הדור הצעיר".
כיום, לאחר שתרם למדינה את מיטב שנותיו ואף הוציא ספר לפני מספר שנים המגולל את קורותיו כמזכיר צבאי ("מזכיר צבאי - שיחות עם חיים משגב"), נבו עוסק בעיקר בהמשך המורשת של הוריו - הנצחת זיכרון השואה.
"אני פעיל מאוד בעמותת 'דורות ההמשך'", הוא מספר, "אני קורא לעצמנו העדים של העדים. הרי הדור של ניצולי השואה כמעט איננו. ואנחנו לקחנו על עצמנו את המשימה להעביר את הסיפור הלאה, לשמש כפה להורינו. אנחנו לא יכולים להעביר את החוויה עצמה, אבל אנחנו דור שני, ויש לזה משקל.
"כל יום שואה אצלנו בבית זה היה יום שאסור היה בו כמעט לדבר. שמעת את הבכי בלילה, בשנים הראשונות גם שמענו את החלומות. ואלה דברים שצריכים להמשיך ולעבור גם לדורות הצעירים יותר. אנחנו מנסים לגדל גם את הדור השלישי בארגון. אצלנו אנחנו תמיד צוחקים שאלה בארגון שאין להם שיער לבן זה רק נשים שצובעות את השיער. בעיניי ההנצחה, זה הדבר החשוב ביותר".
