בכל הקשור לטראומות והשלכות השואה, נהוג בעיקר להתמקד בדור השני ופחות בדור השלישי. חבר מועצת העיר חדרה, הרב בנצי נורדמן, נכד לניצולי שואה, מספר על סגירת המעגל המרגשת עם סבא רבא שלו, הרב בן ציון נורדמן ז"ל, שנספה בשואה ושאת שמו הוא נושא.
קראו גם:
"סבא שלי אליעזר וסבתי שרה נורדמן שרדו את השואה, כשסבי היה כמעט בכל מחנה אפשרי. הוא פחות דיבר על השואה, היא קצת יותר. מה שאני בעיקר זוכר כילד זה מגיל צעיר, אפילו 4, הייתי כבבת עיניה של סבתי שעל שם אביה, בן ציון, אני קרוי".
ספר לנו עליו.
"הוא היה רב בפולין, שהיום זה גבול אוקראינה, וגם החזן והשוחט של העיירה. שם לא שגרתי כל כך בן ציון וזה היה עול, כי בסופו של דבר היא גם ציפתה שאהיה רב כמו אביה. הציפייה הזו ממני גם השתלמה לי וקיבלתי פינוקים שלא קיבלו נכדים אחרים. הם גרו בראשל"צ ובחופש הגדול, סבא היה לוקח חודש חופש מהעבודה כמנהל חשבונות אזרח עובד צה"ל ומבלה איתי.
"גם בירושה של סבתא היו מן פמוטים ייחודיים שהיה ברור לכולם שהיא שומרת עבורי. עד היום, כל ערב יום השואה אנו מדליקים נרות לעילוי נשמתה בפמוטים הללו. בעבורי כדור שלישי זה פחות טראומה אבל יש פה עול, כי בסופו של דבר הדור השני, גם המחושלים ביותר שבהם עברו דברים לא פשוטים".
ואיך זה התבטא אצל הוריך?
"לאבא שלי למשל לא חגגו בר מצווה. קנו לו אופניים, אבל לא היו מסוגלים להזמין אנשים ולחגוג, ואני אומר את זה בעדינות, שפחות חיבקו או הראו רגשות כלפיהם. אבא היה מאד מופנם וגם את זה הוא לא סיפר ושמעתי מדוד שלי.
"היום, כסבא לשתי נכדות, אני יודע להגיד שיש משהו אחר בדור השני, לא שריטה אבל משהו אחר, וכל אחד מהניצולים השליך את הטראומה אחרת, אולי עודף חיבוק אולי פחות חיבוק. הדברים שאני אומר לא מבוססי מחקר אבל חלק גדול ממכרי מהדור השני מספרים שלהוריהם היה קשה להביע אהבה החוצה. אצלנו ואומר זאת בעדינות הדור השני לא קיבלו גילויי אהבה, אבל כן היתה למי מהנכדים היכולת להוציא את זה מסבא וסבתא, וגם כן לא לכולם".
נורדמן מספר כי כשסיים את לימודי ההסמכה לרבנות הרגיש שהצליח לסגור מעגל עם סבא רבא שלו ועם סבתו שרה שלהפיכתו לרב ציפתה כל חייה: "כל יום מחדש כבר כילד ידעתי שאני אמור לא לאכזב אותה וברוך ה' זכיתי לסיים את הלימודים ולקבל הסמכה לרבנות וסבתא וסבא עוד היו בחיים, מרגיש שגרמתי לה נחת".
איך אתה מציין את זכרם?
"סבי וסבתי היו מציינים חוץ מיום השואה גם את עשרה בטבת, יום הקדיש הכללי, שזה יום שהרבנות הראשית קבעה לזכר נספי השואה שיום מותם ומקום קבורתם לא נודע. סבתי לא ידעה מתי נספתה אמה בשואה ולא אביה, אז זה מה שהיה לה את עשרה בטבת, וזה יום שמדליקים בו נרות נשמה לזכרם, אומרים קדיש לזכרם ולומדים משניות. אנחנו כמובן מציינים לזכרם את יום השואה ואת יום עשרה בטבת, ומתייחדים גם עם זכר כל קורבנות השואה".
