מוטי יוסף (49), תושב חדרה, הוא מתופף שעבד במהלך השנים עם האמנים הבולטים במוסיקה הישראלית. בין היתר ניגן עם "כנסיית השכל", "טיפקס" ואהוד בנאי. הוא גם השתתף בשנת 2015 בתוכנית "הכוכב הבא", שם היה חלק מלהקת הרגאיי "רסטה היברו מן", שקטפה את המקום השני.
2 צפייה בגלריה
מוטי יוסף. "בניתי מערכות תופים מכיסויים של פחיות זיתים. לא היה יותר מדי כסף"
(צילום: אלעד גרשגורן)
כעת החליט המוסיקאי המוערך - שהיה שותף לכמה מאלבומי המופת של המוסיקה הישראלית, ואף הופיע באירוויזיון - לפתוח סטודיו למוסיקה בשכונת גבעת אולגה.
למה לא אולגה?
הסטודיו ממוקם ברחוב החלוץ 11, היכן שפעם שכנה המכולת המיתולוגית של משפחת סמינה. יוסף, נתנייתי במקור, מרגיש שנכנס לתוך מוסד בעל שם. "אני מקבל תגובות מגניבות, גם ממבוגרים שנכנסים ומברכים אותי. אומרים לי: 'סטודיו למוסיקה באולגה, וואו, זה מרענן... לא חשבנו שיהיה דבר כזה כאן'. ואני אומר, למה לא באולגה? אני מאוהב באולגה. זה טבעי שיהיה כאן סטודיו למוסיקה, כמו בכל מקום בארץ".
הוא עבר להתגורר בחדרה לפני כחמש שנים: "רכשנו שטח בעין הים בתקופה שזו היתה רק גבעה של חול ונפלנו מהרגליים מהמיקום", הוא מספר. "אלא שהתכנון והבנייה התעכבו ואנחנו בחרנו לעבור להתגורר באולגה, שאותה אנחנו ממש אוהבים. יש בה הכל: אנשים נהדרים, חום אנושי, ווייב מגניב ברחוב, רצועת חוף משגעת וקולינריה פצצה, ובעיניי היא מייצגת את ארץ ישראל. כל הדיבורים השליליים על אולגה הם בולשיט. לכל החברים שלנו אנחנו אומרים, בואו לאולגה".
הוא נולד בנתניה, בן למשפחה בת תשעה ילדים. מגיל קטן ידע שהוא רוצה לתופף: "הייתי מהילדים שמתופפים על הכל. תמיד רציתי תופים וללמוד את זה, אבל לא היה כסף. קודם אוכל ובגדים. את מערכת התופים הראשונה שלי קיבלתי רק בגיל 16 מאחי. עד אז הייתי בונה לי מערכות תופים מכיסויים של פחיות זיתים ומכל מיני מכסים. אלו היו שנות השבעים. לא היה יותר מדי כסף לאף אחד".
קראו גם:
כשהגיע לכיתה י"ב פרש מהלימודים והשקיע את כל מרצו בתיפוף: "כבר ידעתי אז בכל נים בגוף שזה מה שאעשה בחיים", הוא מסביר. "התחלתי לנגן בבית לבד, אחר כך לתקופה מסוימת המתופף מישל עמר היה המורה שלי, וכשהוא נעשה עסוק ועבר לתל אביב עברתי למורה אחר. היתה לי להקה בשם 'דיונה' עם חבר'ה מנתניה, שעשתה רוק מקורי. הושפענו אז מ'פופלקס', 'משינה' ו'מינימל קומפקט'. אחרי הצבא למדתי אצל דיוויד ריץ'".
את השירות הצבאי עשה כטכנאי קשר בקריה: "לפני השחרור הקמתי עם חבר'ה מנתניה להקת קאברים כדי להתפרנס. היא פעלה לתקופה קצרה, ואז להקת קאברים בשם 'פאבליק' חיפשה בסיסט. ראו את הבסיסט שלנו ולקחו אותו ואותי ביחד. בשנות התשעים היתה סצינה חזקה מאוד של קאברים, אנחנו וה'סיקסטיז' היינו הכי חזקים בתחום, עם הופעות בלי סוף".
מכאן, הקריירה שלו כמתופף התחילה לנסוק: "הבסיסט של 'פאבליק' למד ברימון וגם אני התחלתי להסתובב שם ולנגן עם אנשים. יהודה עדר ראה אותי, נדלק עליי והביא אותי לאודישנים של 'אבטיפוס'. לא נבחרתי, אבל הטלפון שלי כבר עבר לאבי בללי מ'נקמת הטרקטור'. הם בדיוק עשו אודישנים למתופף, והגיע אליהם גם הבסיסט של 'כנסיית השכל' שבא לדוג מתופף בשביל הלהקה. אני זוכר שכשנכנסתי הביתה מהאודישן כבר היתה לי הודעה במשיבון ממנו והוא שאל אם מתאים לי לנגן איתם. מאוד אהבתי אותם וזה היה בשבילי וואו ענק. הצטרפתי אחרי האלבום השני, הופענו המון, ובמקביל המשכתי לנגן ב'פאבליק'. באופן אבסורדי, הכסף הגיע בעיקר משם ולא מהלהקה המפורסמת יותר".
אחרי כשמונה שנים עם "כנסיית השכל" הוא תכנן לטוס לחו"ל ולהמשיך להתמקצע שם, אלא שאז הגיעה הצעה מפתה: "קובי אוז שאל אם מתאים לי לנגן איתם. זה החמיא לי מאוד. ניגנתי עם 'טיפקס' עד שנת 2009, ובעצם החלפתי את המתופף המקורי. עשינו סיבובי הופעות בחו"ל ואפילו ייצגנו את ישראל באירוויזיון בהלסינקי בשנת 2007".
הגיע זמן הטרנינג
בשנת 2005 התחתן עם אדוה, מעצבת מוצר במקצועה. נולדו להם שני ילדים: אסא (13) ועירא (11). במקביל לעבודתו עם "כנסיית השכל" ו"טיפקס" ניגן בפרויקטים עצמאיים עם מוסיקאים כמו חיים אוליאל ושמעון בוסקילה. "אבל בשלב מסוים קצת נמאס לי להופיע. בא לי קצת טרנינג בבית, לכן כיום אני בעיקר מלמד", הוא מספר.
"הייתי מורה מעאפן בהתחלה, כי היתה לי גישה שכולם צריכים להיות כמוני ולהתאמן 24/7. ואז הבחנתי שנכנסים אליי עם חשש והחלטתי שאני חייב לשנות גישה. ואז זה טס"
לרעיון ההוראה נחשף במהלך האינתיפאדה הראשונה: "'כנסיית השכל' היתה להקה בולטת, אבל לא היה לנו מה לאכול. שם אמרתי לעצמי שאני צריך להתחיל ללמד. הבעיה, שלא יכולתי לייצר יציבות כמורה, עם נסיעות לחו"ל להופעות. הייתי גם מורה מעאפן בהתחלה, כי היתה לי גישה שכולם צריכים להיות כמוני ולהתאמן 24/7. ואז הבחנתי שנכנסים אליי עם חשש והחלטתי שאני חייב לשנות גישה. ואז זה טס. לא רק שגיליתי שאני אוהב את זה, אלא שאני גם טוב בזה. כיום התלמידה הכי מבוגרת שלי היא בת שישים".
את הסטודיו באולגה פתח בהשפעת הקורונה: "מפני שבניית הבית שלנו התעכבה חיפשתי מקום לנגן, מחסן קטן שאהפוך לאקוסטי. הגיעה הקורונה והסגר הראשון והייתי מוקסם מזה שאני לא מניע את האוטו. החלטתי שאני מחפש ברצינות סטודיו".
יד המקרה זימנה לו את הלוקיישן: "בוקר אחד הרגשתי רע מאוד, העמסתי את הציוד לאוטו ושכחתי תיק על המדרכה. עברה שם בחורה בשם יערה סמינה, שגם היא מתופפת. היא ראתה תיק מקצועי על המדרכה ומיד הבינה שזה שייך למוסיקאי. היא פרסמה פוסטים ותלתה שלטים והצילה אותי, בעצם. כל חתיכה בתיק הזה מדויקת ונבחרה בזיעה, עם המון רגש. ככה הכרתי אותה. היא סיפרה לי שגם היא מוסיקאית, שיש לאבא שלה מכולת נטושה ושהיא חושבת לפתוח שם פאב. פגשתי אותה לפני כמה חודשים ושאלתי אותה 'נו, מה עם החנות, אני מעוניין', והיא שאלה את אביה, שהשיב בחיוב. הסתגרתי ושיפצתי במו ידיי כמעט הכל".
נכון לעכשיו מדובר בסטודיו ללימוד תופים, אולם יוסף לא שולל התרחבות לכלי נגינה נוספים. "יש לי פה עוד חדר ויש לי חבר שכבר זומם להביא לכאן את האולפן שלו. יש לי המון חברים מוסיקאים מוכשרים. נראה איך נתפתח לפי העניין והביקוש".
אגב, ילדיו של יוסף לא נפלו רחוק מהעץ: "אסא ניגן בחצוצרה המון זמן, אבל התחלפה לו המורה שאהב מאוד ושם זה נפל. עירא לומד פסנתר בקונסרבטוריון העירוני ולכאן הוא בא בקטע של וייב, הוא ביט בוקסר מטורף".
לכל העדכונים – חדשות חדרה
