אני מודה שלפני פתיחת הפלייאוף התחתון חששתי. ואני מודה גם שבמהלכו לעתים החששות התגברו. הספורטיביות בכדורגל הישראלי הרי מעולם לא היתה משהו להתפאר בה. ספק אם יש עוד מדינה בעולם שבה רווחת הקלישאה לפיה "מי שצריכה יותר את הניצחון – משיגה אותו".
כשראיתי את הפועל חדרה, למשל, שולחת את השוער הבכיר אוסטין אג'ידה לספסל, התחושה היתה רעה. כשראיתי את בני יהודה שולחת לדשא את השוער השלישי זה אפילו קומם אותי. אבל אז השופט שרק לפתיחת המשחקים וכל החששות התבדו.
הפועל חדרה למשל, למרות יכולת די חלשה בפלייאוף, לא הפסידה לכפר סבא ונס ציונה, המועמדות לירידה, וכבשה שלישייה נהדרת מול קריית שמונה, הצלע השלישית למאבק. בני יהודה עשתה תיקו מול כפר סבא ונס ציונה וניצחה את קריית שמונה. למעשה, כמעט בכל המשחקים, למעט פה ושם, הקבוצות התנהלו בצורה מעוררת כבוד.
אז נכון, אי אפשר לצפות שקבוצה שכבר הבטיחה את הישארותה בליגה, תגיע עם סכין בין השיניים למשחק פלייאוף תחתון בלי קהל, בדיוק כמו קבוצה שצריכה כל נקודה כדי לשרוד. ועדיין, היה תענוג לראות בפלייאוף התחתון קבוצות כדורגל משחקות גם כש"אין להן על מה לשחק" (ואוי, כמה שאני שונא את המשפט הזה).
ולמרות היכולת החלשה, הרבה בזכות הניצחון בקריית שמונה, הפועל חדרה יכולה להיות גאה בעצמה על פלייאוף ספורטיבי. נכון שבמדינות אחרות זה משהו שהוא מובן מאליו, אבל בזכות התנהלות כמו של חדרה, ושאר קבוצות הפלייאוף התחתון – אולי בעתיד הקרוב גם בכדורגל הישראלי הספורטיביות הזו תהיה מובנת מאליה.
