הסדרה הקוריאנית "הדיונון" ממשיכה לשבור שיאי צפייה בנטפליקס, ועל הדרך גם שוברת כמה כללים במשפחות רבות.
לא מעט ילדים, שצפו בקטעים מהסדרה ("כי החברים ראו"), נכנסו למצוקה עקב חשיפה לתכנים, שממש לא מתאימים לגילם.
משחקי הדיונון, אגב, לא לבד. לא פעם ילדים בגילאים שונים - תחת עינם הלא פקוחה של ההורים - נחשפים לתכנים רוויי אלימות, ואז מתעוררים בלילה מסיוטים
(ואפילו חוזרים להרטיב במיטה).
בניגוד לדעה הרווחת, שהתמכרות לטלוויזיה היא סוגיה של הדור הנוכחי, תכנים מפחידים הם לא עניין חדש.
קראו גם:
אני בהחלט זוכרת את עצמי כילדה צופה בבעתה ב"בית קברות לחיות", נבהלת מה"רעים" ב"קוסם מארץ עוץ" ולא נרדמת בגלל מרקו.
להזיק לילד או להזיק לילד?
היום מגיעים אלי לקליניקה לא מעט הורים שמרגישים שהם במבוי סתום. מה עדיף: לאסור על הילד לראות תכנים מסוימים ולקחת את הסיכון שהוא ירגיש בחוץ? או לאפשר לו לראות "כמו כולם" ולקחת את הסיכון שיפתח פחדים שילוו אותו לאורך זמן.
פה כמובן נכנסים גם הזיכרונות של ההורים בתור ילד דחוי ש"לא היה כמו כולם", וכמובן גם הדמות שהפחידה אותם בילדותם. שתי אופציות. שתיהן לא משהו.
תתחילו בגיל שנתיים
העצה שלי: שבו עם הילדים לראות טלוויזיה. הכוונה ממש איתם. בלי טלפון. לראות את מחרוזות השירים, דיאגו וארתור. ביחד. כאילו שמדובר בפרק מותח במיוחד של חתונמי. כשאנחנו יושבים עם הילדים לראות טלוויזיה אנחנו יכולים לנצל סיטואציות שונות להעברת מסרים חשובים. ככה בקטנה, בלי לחפור.
3 צפייה בגלריה
ברגע שנהיה חלק מהעולם שלהם ונבחן לעומק את התכנים, נוכל גם להבין מה בדיוק כדאי לסנן ואיך
(צילום: shutterstock)
למשל: ואי! ראית איך היא הצילה את אח שלה? איזה כיף זה אחים, אה? וגם, יוווו הוא בטח ממש נעלב, מה היית עושה במקומו? או אפילו: מה?! הוא הרביץ לו? אני מקווה שהוא ייענש על זה ויבין שמה שהוא עשה היה מאוד מסוכן.
צפייה משותפת היא זמן מעולה לחיבוק ופינוק, ובניסוח קצת מעצבן: זמן איכות. אל תדאגו, לא כל זמן שהילדים מול הטלוויזיה אנחנו צריכים להשגיח אבל חשוב שנכיר את הכל ושהם ירגישו את הנוכחות שלנו כבר מגיל צעיר.
תעברו לגיל 12
מכירים את ה"רעש" שהילדים שלכם קוראים לו מוזיקה ואת הזמרים האלה ש"למה הם מתלבשים ככה בשביל לשיר?". אם אנחנו רוצים שהילדים ישתפו אותנו במה שהם רואים ובמוזיקה לה הם מקשיבים, חשוב שנהיה פחות שיפוטיים.
אני לא אומרת שאנחנו חייבים לאהוב את אותה מוזיקה אבל חשוב שנכיר שמות הזמרים ואת המילים של השירים שהם שומעים.
נוכחות הורית
ברגע שנהיה חלק מהעולם שלהם ונבחן לעומק את התכנים, נוכל גם להבין מה בדיוק כדאי לסנן ואיך. נוכל לדעת מה ה"שטויות" הסבירות שהם רואים ונדע להבין מה לא מתאים. בגיל צעיר נוכל ממש לאסור לראות דברים ובגיל מבוגר יותר, להביע את דעתנו ולעזור להם לראות את אותם תכנים מתוך ביקורת.
שיטת הרמזור
בגיל צעיר נעבוד בשיטת הרמזור:
אדום - תכנים שאנחנו לא מרשים לראות. בכלל. זה ממש בסדר שיהיו כאלה.
צהוב - אפשר לראות. מדי פעם. כשאנחנו ברקע.
ירוק - תכנים שאפשר לראות חופשי. גם שם נהיה ברקע עד כמה שאפשר.
ומה לעשות תכל'ס? כולם רואים משחקי הדיונון וגם הילד שלי רוצה
חשוב להבין את התחושה של הילד שלנו, כשלכולם מרשים ולהם לא. מה שאנחנו צריכים לעשות בעצם תואם גיל:
בסביבות גיל שש אנחנו יכולים לשלוט בתכנים ולא לאפשר להם לראות, בליווי הסבר: בבית שלנו לא רואים תכנים אלימים כי אנחנו שומרים עליהם. אפשר גם להסביר להם שיש דברים שלהם אסור ולשאר מותר, ויש דברים שגם רק להם מותר.
בגיל מאוחר יותר, כשהילדים נמצאים אצל חברים, אפשר לתאם עמדות עם ההורים ולבקש השגחה או הימנעות ממסכים. אז נצא הורים קצת סאחים, אבל הכל טוב.
וחשוב גם להסביר
כשאנחנו מדברים עם הילדים על הצבע ברמזור, חשוב שנתווך להם את הסיבה:
ירוק - מותר כי זאת תוכנית חמודה עם מסר יפה של חברות.
צהוב - יש בתוכנית מסרים טובים ומסרים פחות טובים, ונפרט מהם.
אדום - נסביר מה הבעיה. למשל: משחקי הדיונון היא תוכנית מאוד אלימה עם תוכן שלא מתאים לילדים (וגם לא תמיד למבוגרים).
במקרה של מתבגרים גדולים
כאן חשוב להסביר בכנות: אני לא יכולה למנוע ממך לראות, אבל יכולה ממש להציע לך לא לראות. זאת תוכנית לא טובה. האלימות שם קיצונית ועלולה לגרום לנזקים.
