לקח לי קצת זמן להתחבר למה שקרה על הבמה באודיטוריום במתנ"ס דנוור בלוד כי לא יכולתי להתגבר על התדהמה. אני חושבת שמעולם לא ישבתי באולם פעיל כשרבים מהמושבים שלו שבורים וקרועים לא רק ברמת הבד, אלא גם ברמת כריות הספוג שבדרך כלל נמצאות מתחת לריפוד, שגם הן היו קרועות, הרוסות, אכולות ומחוררות לגמרי.
ואם זה לא מספיק, אז אחרי 20 דקות בערך הבנתי שגם אין סיכוי שיהיה פה חם. ערב קר של פברואר, וכל מי שיושב באולם הזה לא יכול להשתחרר מהמעיל שלו כי קפוא. וגם בתוך המעילים קר. למה אי אפשר לחמם לא ברור לי, אבל אי אפשר.
אפשר ללמוד הרבה על מצבה של עיר בפריפריה מביקור קצר באודיטוריום באחד המתנ"סים שלה. למה מגיע לתושבים בלוד מתקן תרבות שבור ומוזנח? מי שכח אותם בדרך, ובעיקר למה?
× × ×
מחוץ לאודיטוריום, ליד השולחן עם הכיבוד הקל והשתייה החמה, מתחילים להתקבץ אנשים שהגיעו כדי לשמוע מה זה אומר להיות משפחת אומנה. רוב הבאים הם דווקא באות. נשים. לא רחוק מהדלת עומדת אורנה לשם, עד לפני שמונה חודשים מנכ"לית עמותת אל־סם, והיום מנהלת השירות בארגון "אדנמ" הדואג לילדי אומנה (מאז 2001, כשהופרט נושא הטיפול בילדי אומנה, העבירה המדינה את האחריות לכמה ארגונים שפועלים בכל רחבי הארץ. "אדנמ" הוא אחד מהם). לשם מברכת את הנכנסות בשלום ומסמנת בעיניים את הזוגות שהגיעו. "אם הבעל לא מעורב בהחלטה להיות משפחת אומנה זה פחות יעבוד", היא אומרת.
אתם מגייסים רק בלוד?
"ממש לא. אנחנו מגייסים בכל המגזרים ובכל המקומות בארץ. לא מזמן קיימנו ערב גיוס כזה במג'דל כרום. לא נעביר ילד שמגיע מרקע דתי למשפחת אומנה חילונית והפוך".
× × ×
100 אנשים, כולם בני 30–40, עזבו את הבתים החמים והגיעו לאודיטוריום הקפוא. רובם ככולם מהגרעין התורני בלוד שבעבורם אורגן הערב הספציפי הזה.
לשם: "בישראל יש היום 3,000 ילדים שחיים במשפחות אומנה וכמה עשרות ילדים שמחכים בדחיפות שימצאו להם משפחות כאלה. את יודעת כמה פניות של משפחות להפוך להיות אומנות יש בשנה?".
כמה?
"900 משפחות מתחילות את התהליך כל שנה. חלק נושרות באמצע כי האנשים מבינים שזה גדול עליהם. חלק לא עוברים את המיונים. יש מבחנים וקריטריונים קשוחים, ומשרד העבודה האחראי על כך מקפיד מאוד. הפיקוח של המשרד הדוק, ושיתוף הפעולה איתו קרוב מאוד. בכל מקרה, בסוף התהליך נשארות 15 משפחות. בגלל זה 70 אחוזים מהילדים שהיו צריכים משפחות אומנה נשלחים לפנימיות. רק ל־30 אחוזים אנחנו, והארגונים האחרים שפועלים, מוצאים משפחות. בעולם היחס הזה הפוך".
איך את מסבירה את זה?
"בישראל אין חינוך לסולידריות. חוץ מזה, למשפחות אומנה אין סטטוס מיוחד וזה חבל".
× × ×
על הבמה עולה סיוון תמרי. היא בת 38 ונראית הרבה־הרבה פחות. הקול שלה חזק מאוד. תמרי מוותרת על המיקרופון ומדברת אל האנשים היושבים במושבים השבורים והקרועים. הם וגם אני לא מוכנים לטלטלה שתכף תגיע. תמרי מספרת איך נולדה בירושלים לאם נרקומנית ועבריינית שריצתה עונשי מאסר ולאב שהיא לא חושפת. "אנחנו בקשר טוב", היא מספרת. "הוא איש נדיר ומיוחד, אבל רוצה לשמור על פרטיות ואני מכבדת את זה".
לפני כמה שנים הכינה עם הבמאי שחר סגל סרט ובו תיעוד של תהליך הגמילה שהעבירה בעצמה ולבדה את אמה ואיך הן מבררות לאורכו, ובעצם עד היום, את נושא משפחת האומנה בקיבוץ הדתי שדה אליהו שתמרי הועברה אליה כשהיתה בת שמונה בלבד. "ידעתי שרק ככה אני אוכל להציל אותה", אומרת אמה כוכבה, "אז בלי מילה אספתי את החפצים שלה והמשחקים שלה והבובות שלה כדי שהיא תיקח אותם למשפחה השנייה שלה ואז הלכתי בשקט לכלא".
"המשפחה השנייה שלה" היו בני הזוג תחייה ודני תמרי וילדיהם. "הם ההורים שלי", תמרי אומרת גם בסרט וגם באודיטוריום בדנוור וגם בכל מקום שהיא מוזמנת אליו כדי לדבר על לבם של אנשים להפוך להיות הורים לילדי אומנה.
× × ×
תמרי משתפת במבחנים שעשתה להוריה בשדה אליהו, על השברים וההתרסקויות שגרמה לעצמה, להם, לילדיהם. בדיקות ועוד בדיקות כדי להרגיש רצויה וחלק וילדה שלא מוותרים עליה.
לחישות קטנות עוברות מפיות לאוזניים כשהיא מסיימת לדבר ויורדת מהבמה. ברור שכל מה שסיפרה ממשיך להדהד בפנים כשרשות הדיבור עוברת לבני הזוג זהבה ואמנון ולרעות שהגיעה ללא בעלה כדי לספר איך הפכו למשפחות אומנה. אני חושבת על הצניעות של רעות שפתחה את הלב ואת בית המשפחה לפני ילדה עם צרכים מיוחדים ואיך החליטה עם בעלה וחמשת ילדיה הביולוגיים שהם רוצים לקבל אליהם עוד ילד אומנה.
זהבה ואמנון מחזיקים ידיים כשהם מספרים איך אחד מילדיהם ראה לפני שמונה שנים מודעה בעיתון שבה מחפשים משפחת אומנה. "הוא הזדעזע שיש ילד שמחכה", מספרת זהבה. "כל הזמן הפציר בי להתקשר. אמרתי לו 'בסדר בסדר' ולא התקשרתי. בסוף לא הייתה לי ברירה. איזו דוגמה הייתי נותנת לו אם לא הייתי מתקשרת?".
ד' הגיע אליהם כשהיה בן 11, גופו מוזנח ונפשו מסוכסכת. "אני לא אשכח לעולם את היום הזה", זהבה אומרת. "הוא בא עם אנשים מהרווחה ועם אמו המבוהלת. אמרתי לה מיד שאני לא לוקחת אותו ממנה והרגעתי אותה. לאורך השנים גם תמיד שמרנו על קשר. זה היה קשה מאוד לגדל אותו, אבל זה גם לא היה קשה".
אנשים צוחקים על המושבים השבורים באולם, אבל הרבה עיניים נרטבות כשזהבה מהדקת את כף ידה אל כף ידו של אמנון ואומרת: "נשבעתי שלילד הזה, שאף אחד לא האמין בו, יהיה רישיון נהיגה, שהוא יתגייס לצבא ושהוא יתחתן. נשאר לנו רק לחתן אותו. את כל השאר הוא השיג".
× × ×
בסוף הערב, בדרך החוצה, על שולחן הקבלה, הונח דף קשר למי שיהיה מעוניין אולי לשמוע עוד על משפחות אומנה. יש עליו שלושה שמות בלבד. "לא בלבד", מתקנת אותי מיכל אשר מ"אדנמ" שארגנה את הערב. "אלה שלושה שמות שיש סיכוי שיהפכו לבית לשלושה ילדים. את יודעת איזה דבר גדול זה?".
