עייפתי. ועוד איך עייפתי. כל שלב פשוט מרגיש לי יותר מתסכל, מייגע, מתיש ושלל מילים נרדפות או קרובות לעייפות מקודמו. בעת שאני משתדלת לעשות הפסקות מתודיות מעוד דייטים שאינם אלא רק עוד "לא" בדרך ל"כן", יעידו קרוביי שאני ממש גרועה בלעשות הפסקות ולנוח.
אני די בטוחה שאני יודעת להצביע על הפעם הראשונה שנגמר לי האוויר במפרשים. זה קרה כבר בחודש הראשון לצאתי למבצע. הכל קרה כל כך מהר. פרסמתי את הפוסט בפייסבוק, ובעיקר עסקתי במלאכת הסינון, וגיליתי תוך כדי תנועה כמה היא קשה לי.
הלוואי שיכלתי להגיד שזה רק בגלל גברים שמתהפכים אחרי סירוב. נתקלתי בלא מעט כאלה גם טרם יצאתי למבצע. החשש האמיתי שלי לסרב לגברים נבע ברובו מפחד מביקורת מהסביבה, שבאה בצורת קולות בראש של "תני צ'אנס גם למי שלא מרגיש לך, את בת 36 עם מבחר מצומצם וממש לא יכולה להרשות לעצמך להיות בררנית עכשיו.
לכי תדעי, אולי פתאום יסתדר משהו אחרי שהכרחת את עצמך לצאת איתו ואיתו?". רק שלא יקראו לי בררנית. ואם אני בררנית, אז? זה כי אני יודעת בדיוק מה אני רוצה, זה כי אני לא רוצה להתפשר, זה כי איך עברי (לידר, י"ס) החמוד הזה שר? "יותר טוב כלום מכמעט". מודה, היה לי מאוד קשה לקבל את התכונה הזו שלי, וגם זה עוד מכשול לא קטן בדרך.
ובכל זאת בחרתי להביט לפחדים בעיניים ולסרב יפה ובנעימות לכל מי שאני לא מעוניינת בו. גם בקבלת תשובות סטייל "תישארי רווקה זקנה לנצח" כאילו אני חייבת לצאת איתם, או "את לא יודעת מה את מפסידה" משל היו הרווקים הכי טובים בשוק (תבחרו אצבע).
כבר היו מי שקיבלו סירוב מכבד והודו לי על כנות והגינות. גילוי נאות - עד היום אני לומדת לסרב בנעימות, ועדיין לא תמיד מצליחה (ויסלחו לי האלים או החתולים או המפלצות, מי שהם לא יהיו).
חזרה לחלק שבו לראשונה נגמר לי האוויר במפרשים. כחודש מצאתי למבצע, חבר טוב ואפילו מאוד, שלח לי לינק לפוסט מקבוצה של רווקים ורווקות מטיילים ומטיילות או איזה שקר בסגנון, ששנינו נמצאים בה. פוסט של מלהקת. תמיד דליל בפרטים ועם שורה אחת שמוציאה לך את העיניים. הוד מלהקותה, בפנייה לשני המינים ושלל המגדרים וניסוח בלשון זכר מטעמי נוחות, חיפשה בן אנוש מיואש שחושש שכבר לא ימצא את האחת שלו.
פניתי למלהקת. לכו תדעו אילו מטעמים היא תעשה ממני. "זה גם יכול לתת לי עוד חשיפה", חשבתי לעצמי כמי שרוצה ששמה יתנוסס על כתביה הידועים לכל בעתיד. שכל העולם יידע שאני במבצע שכזה, ואולי יעזור לאהובי למצוא את הדרך אליי, אחרי כל הזמנים שהוא תקוע בהם בפקק, או סתם מחפש פה חנייה. בכל זאת, ברחוב הגושדני המרכזי שבו אני גרה יש מצוקת חנייה רצינית.
היא הסבירה לי בטלפון את עיקרי הדברים. מדובר בתכנית טלוויזיה חדשה שתשודר בעוד אי אלו חודשים, בה אשוחח טלפונית בלבד עם סלב נבחר שישמח לייעץ ולענות על השאלה שלי. סימלצנו, אני והמלהקת. היא עפה על הסימולציה, ולי ירדה דמעה בעודי מספרת לה כמה קשה לי להאמין שהמיוחל באמת יבוא. "הצילומים יחלו בעוד כמה שבועות, תני לי לעדכן אותך לקראת". אמרה גברת מלהקת.
הגיע הלקראת. יום לפני התאריך שנקבע לשיחה, המלהקת התקשרה לעשות לי חזרה גנרלית ולהגיד לי שהם לא מגלים מי הסלב, אבל השאלה שלי מתאימה בול לסלבית שתדבר איתי. הרגשתי שאני יודעת מי תדבר איתי, וביקשתי מהמלהקת ניחוש אחד. הניחוש האחד שלי היה נכון. לא סתם טוענים שיש לי חוש עכביש (ועוד נפגוש אותו פה בסיפורים הבאים).
קראו גם:
יום השיחה. הטלפון מצלצל ועל הקו הסלבית שניחשתי נכון. גם לי אסור לגלות מי. שאלתי אותה "איך מישהי כמוני עדיין רווקה בגיל 36?" דיברנו על דייטים, על הזוגיות האחרונה שלי שנגמרה בראש השנה תשפ"ג, אובייסלי על המבצע, על הקשבה לעצמי, על סינון... על הכל.
היא אמרה שאני בדרך הנכונה. רגע לפני שסבלה פקענותי (תגידו שזה לא שיכול האותיות הכי מוצלח שפגשתם השבוע), קיבלתי ממנה בוסט של הרמה ועידוד להמשך. "תמיד תישארי עם תקווה בלב, וכשלא תצפי לו, הוא יבוא".
שיחה נהדרת בת 20 דקות שרק 3 ממנה ישודרו נחתמה ב"עוד חודשיים, שלושה, חצי שנה, אני רוצה שתשלחי לי הודעה באינסטגרם שמצאת אותו. אני מאמינה בך".
ובינתיים, עד לפעם הבאה, רק להמשיך במסע, בלי לשכוח גם לנוח. ולא, התכנית עוד לא שודרה.
