כששיר סנדה היתה בת 15, קרס העסק של אביה, מאיר, והמשפחה שקעה בחובות. היא התגייסה לסייע בפרנסת המשפחה, ולא דמיינה שהצעד יוביל אותה להקמת אימפריה משלה.
הזיכרון הזה מרגש אותה במיוחד השבוע, כשהיא פותחת בחיפה, עיר הולדתה, את הסניף ה-11 ברשת מתחמי הבריאות שר פיטנס.
"אבא בכלל לא רצה שאצא לעבוד", היא חוזרת 20 שנה לאחור. "הוא גונן עלי ולא רצה שהמצב הכלכלי של הבית ישפיע. אבל אני רקדתי מגיל צעיר ואמרתי: 'אבא אל תדאג, זו לא עבודה מבחינתי. אני הולכת לעשות את מה שאני אוהבת, להופיע ולרקוד', וככה הוא הסכים".
"אישה היא לא משקל ולא מספר"
שר הצטרפה ללהקה קטנה של רקדניות שהופיעה באירועים, והחוויה התפתחה באופן בלתי צפוי: "אבא שלי היה שמנמן ואני הייתי נערה מלאה, יכולנו לשבת עם שתי כפיות מול תבנית עוגה, ולחסל את כולה.
"זה לא הטריד אותי עד שהתחלתי להופיע, וכל הרקדניות לצידי היו תמירות ודקיקות. פתאום לא התאמתי למודל היופי של הגובה ומבנה הגוף שלהן, הרגשתי כמו ברבור שחור לידן.
"היום אני לא מאמינה שיש מודל יופי, בוודאי לא לנערות, וגם אז העניין לא היה המשקל שלי, אלא איך שגרמו לי להרגיש. הגעתי לאירועים עם הבוסית שלי ועם עוד שלוש או ארבע רקדניות, ואנשים הסתכלו עלי ושאלו אם גם אני רקדנית.
"היה ברור ששפטו אותי, וזה משהו שאני מקפידה להעביר היום בסניפים שלי: כן, אנחנו שונות האחת מהשניה. הגובה שלנו שונה, מבנה הגוף והגנטיקה שונה. היום אני גורמת לאנשים שלי להבין שאף אחד לא יכול לגרום למישהו אחר להרגיש לא טוב, וגם אצל אישה שבמבט מהצד נראה שאין לה קושי – הקושי קיים. אבל כשאת מפסיקה להשוות את עצמך לאחרות, את הופכת להיות הגרסה הכי טובה של עצמך, ואת מבינה שאין מושלם, יש שלם".
אם מישהו רק יכול היה להגיד את זה לנערה שהיית.
"המאבק שלי כנערה עם המשקל ועם דימוי הגוף היה קשה, אבל היום אני מאוד גאה בנערה ההיא ובדרך שעשתה. כי כשבעל האירוע הצביע עלי ושאל את הבוסית שלי 'מי זאת ולמה הבאת אותה', הלכתי הצידה, ניגבתי את הדמעות ואמרתי לעצמי שעכשיו אראה לו שזה בכלל לא משנה איך אני נראית, אלא כמה שמחה אביא לאירוע שלו. אחרי הכול, המטרה היתה לעלות על פודיום ולעשות שמח ולגרום לכולם לרקוד.
"הסיפוק הכי גדול שלי היה שבסיום האירוע הוא ניגש אליה, הצביע עלי ואמר, 'איזה כייף שהבאת אותה'. הסתבר שגרמתי לאנשים לשנות את דעתם, וזה הפך אצלי לסוג של שליחות.
"תמיד ביקשתי מאבא שייקח אותי לאנשים שיעזרו לי לרדת במשקל, והוא לקח אותי לדיאטנים ולמכוני כושר, ותמיד השיח היה רק על הנראות. איך לאכול פחות ואיך לא להיראות ככה, ואם לא ירדתי במשקל זה לא היה בסדר. רק במבט לאחור הבנתי כמה לקחתי מהסיטואציה הזאת.
"כשאבא שלי נהרג, הייתי בת 22 וקיבלתי המון תובנות, החלטתי לעשות שינוי עמוק, אמיתי, ממקום אחר לגמרי של לאהוב את עצמי ולהיכנס לשגרת אימונים, לחיים מאוזנים בלי מותר ואסור. כמישהי שמאוד אוהבת לאכול, זה היה קשה, וגם היום אני אוכלת הכול ולא מוותרת על כלום.
"התוצאה היתה שאת הסניפים שלי הקמתי מתוך ההפך הגמור של מה שאמרו לי כנערה. אישה היא לא משקל ולא מספר, אני מכירה נשים שנראות טוב וה-BMI שלהן תקין, אבל הן נמצאות במקום נמוך מאוד בחיים שלהן. לאהוב את עצמך זה לא תלוי במידה שלך ואין כאן נכון או לא נכון. כי מה שנכון לאחת לא נכון לאחרת".
אבל גם את ירדת במשקל.
"נכון, כי נכנסתי לשגרת חיים בריאה וספורטיבית, וזה השפיע על הנפש ויצר איזון. למדתי להסתפק בפרוסה או שתיים מהעוגה, ולא לחסל תבנית. השינויים הגיעו ממקום טוב שגרם לי להרגיש לא שאני מוותרת על משהו אחד אלא שאני מרוויחה משהו אחר. אוכל טוב הוא חלק משגרת החיים שלי, גדלתי על זה, אבל כשאת מתאמנת ולא נכנסת לקיצוניות, זה עובד. השינוי הוא תמיד מבפנים החוצה, ולא ההפך".
"כוח נשי הוא הכל"
שר (35) נולדה ברמת אלמוגי כבתם האמצעית של רונית ומאיר סנדה, ולאחר גירושי הוריה נדדה בין בית אמה באחוזה ובית אביה בנווה שאנן, עד שהשתקעה בביתו של אביה, אותו איבדה כשנהרג בתאונת דרכים.
לפני שלוש שנים איבדה גם את אמה בנסיבות טרגיות. אחיה הבכור לירון מתגורר בת"א והאח הצעיר מאי חי בארה"ב.
למרות שבשנים האחרונות גם היא מתגוררת בצפון ת"א עם בעלה עידן ושני בניהם הקטנים, פתיחת הסניף הא עבורה סגירת מעגל מרגשת. "הבאנו לעיר בשורה אחרת, הקמנו מרכז ענק בהשקעה של ארבעה מיליון שקלים, עם שלושה מתחמי אימון שונים".
מתי הבנת שהפכת לגורו של כושר?
"אני לא רואה את עצמי כמו שאחרים רואים אותי, ולא נכנסת לתבניות והגדרות. אני שר, שמאמינה שכל מה שיש לנו לתת בעולם הזה זה את עצמנו, וזה מה שאני משתדלת לעשות. זה הרבה מעבר לכושר, אבל אני לא גורו ולא כוהנת. ידעתי שאני רוצה להשפיע על אנשים, ובעיקר על נשים, וידעתי שאני רוצה סטודיו אבל לא יכולתי לדעת שזה יתפתח ככה.
"יש אנשים שיש להם מטרה ברורה מול העיניים וכל רצונם הוא לבנות אימפריה, אצלי זה לא היה הסיפור. התחלתי מהרצון לעסוק במה שאני אוהבת, כושר וריקוד. לא מזמן הרציתי בכנס, והיו שלושה גברים שדיברו לפניי. כל אחד מהם סיפר על הפן הכלכלי, ואיך ראה בדמיונו סניפים ותכנן לבנות אימפריה, ואני אמרתי בדיוק את ההפך, שרק עשיתי את מה שאני אוהבת, והאמנתי שכל השאר יבוא לבד.
"אישה וגבר הם שני עולמות שונים, ולכן אני גם לעולם לא עובדת עם גברים, מלבד בעלי עידן, שהוא מנכ"ל הרשת. מדהים לעבוד ביחד, יש בינינו חלוקה ברורה בכל מה שקשור לעסק. אני סומכת עליו ויכולה לדבר אתו באמצעות העיניים בלי לומר מילה".
גם הסניף ה-11, כמו יתר הסניפים, יפעל על טהרת ההון האנושי הנשי. "אני מאמינה שיש דברים שרק כשאתה עובר אותם אתה יכול להבין אותם", היא אומרת. "נשים עוברות המון שינויים בחייהן, היריון, לידה, שינויים פיזיולוגיים ונפשיים. אני מאמינה בפרגון נשי ובערבות ההדדית שלנו כנשים אחת כלפי השנייה, כי כוח נשי הוא הכל".
"מצאתי את עצמי בלי כלום"
את הסניף הראשון הקימה לפני עשור בקרית ים. מאז הספיקה להשלים תואר ראשון במינהל עסקים, תואר שני בחינוך גופני, ובנוסף היא גם ספורט-תרפיסטית ומאמנת.
בגיל 23 זכתה בתחרות מלכת ריקודי הבטן של ישראל. "בגלל שבכל מקום שאלו 'איך את רקדנית, יש לך בטן' החלטתי להיות גם רקדנית בטן, וכך למנוע את ההערות", היא אומרת. "רק כשהפכתי לרקדנית בטן מצליחה הפסיקו לשפוט אותי. עד היום הכושר תמיד משולב אצלי בריקוד. שילבתי את שתי האהבות שלי, אימונים בסניפים הם ייחודיים שלנו והאימונים שכוללים ריקוד הם הכי מוצלחים שיש".
איך מקימים אימפריה בלי גב כלכלי?
"כשמסתכלים מהצד נראה שזה קרה מהר, אבל ההתחלה היתה קשה. לפני 10 שנים לא היה אינסטגרם, אז הלכתי ברגל, חילקתי פלאיירים מבית לבית ובחוף הים. בבית שממנו באתי היתה הרבה אהבה, אבל לא היה ממון, וכשאבי נהרג מצאתי את עצמי בלי כלום. אף בנק לא היה מוכן לתת לי הלוואה ומשקיעים לא האמינו בי.
"עבדתי מבוקר עד לילה כמדריכה שכירה במכונים אחרים וחסכתי שקל לשקל, ואחרי שלוש שנים הצלחתי לשכור מקום לפי שעה בקצה רחוב אח"י אילת בקריית ים, ומתאמנות החלו להגיע".
היום יש לה סניפים מהקריות ועד אשדוד, כ-200 עובדות וכעשרת אלפים מתאמנות. לדף האינסטגרם שלה יש 450 אלף עוקבים ולפני שנים ספורות מגזין forbes כלל אותה ברשימת 30 האנשים המבטיחים בישראל מתחת לגיל 30, בזכות הרשת שהקימה.
הלכת בעקבות הלב וגילית שאת אשת עסקים.
"זה היה מרגש ומפתיע כשהתקשרו אלי מהמגזין, כי אני לא חושבת על עצמי ככוהנת כושר. כל התארים האלה הם בסך הכול עוד כותרת, זה יכול כמובן לפרגן לי ברמה העסקית, אבל דווקא כשמכתירים אותי אני משתדלת לעצור ולהוריד לעצמי, כדי שלא אשכח מאיפה באתי".
ומה כוללת שגרת האימונים האישית שלך?
"אנשים חושבים שאני מתאמנת כל הזמן, אבל זה בטח כמו לשאול מניקוריסטית אם היא בונה לעצמה ציפורניים כל היום. אני נמצאת בכל יום בסניף אחר בארץ, ומקפידה להיכנס לשניים או שלושה אימונים בשבוע.
"אבל במחשבות אני עסוקה בסניפים לא רק כל היום, אלא כל היום וכל הלילה. מי שמנהל כל כך הרבה עובדים ומקומות, עם כל מה שעברנו בשנתיים האחרונות בגלל הקורונה ובגלל מה שקרה לי לאחר הלידה שלי בני השני, אי אפשר להתנהל אחרת. זה לא פשוט, ובוודאי לא למי שמנהלת קריירה ואימהות ביחד. אני חיה ונושמת את זה. אם יש רגעים קשים, מספיק שמישהי אומרת לי שהיא נמצאת במקום אחר ושבזכותי היא לא התגרשה, זה שווה לי את הכול. זו זכות גדולה".
לפני שנה וחצי, בשיא העשייה, נחתה עליה טראומה. אחרי שילדה את בנה השני נדבקה בחיידק טורף, היתה במצב של בין חיים למוות ואף כתבה צוואה. "אחרי ארבעה חודשים של אשפוז באיכילוב, בתקופה מלאה ייסורים וכאבים שלא ידענו מה יהיה בסופה, למדתי ללכת מחדש, ושכל יום שאנחנו חיים פה הוא מתנה".
יצאת מהטראומה? אפשר להשאיר את זה מאחור?
"אני מלמדת את כולם לא להשאיר כלום מאחור, צריך ללמוד מכל דבר ולהשתפר. אני דתייה בליבי, ובכל בוקר כשאני מתעוררת אני מתפללת 'מודה אני' ומזכירה לעצמי באיזו תחתית הייתי בבית החולים, כי רק משם אפשר לצמוח. זה גורם לי להישאר עם הרגליים על הקרקע ולא לשכוח שאנחנו אפס לעומת הגדלות האלוקית.
"תמיד ידעתי את זה, כי עברתי לא מעט בחיי, אבל בית החולים הרים את התובנה הזו לדרגה גבוהה הרבה יותר. רגע אחד את רוקדת מאושרת, וברגע הבא את מתמוטטת ומבינה שאת כלום ושום דבר. היום זה חקוק לי בוורידים ובעצמות, ואני רק רוצה לקום בבוקר ולדעת שכולם בריאים".
