ניצן בוסקילה, בת 26 מחדרה, הכריזה השבוע על טיפול כימותרפיה אחרון ברשת החברתית שלה. ניצן היא דוגמנית בעבר, והיום עובדת כרכזת פרוייקטים.
אבל עד לא מזמן, חייה עצרו באחת. גוש שגילתה באקראי הפך למסע מורכב של אבחון, ניתוחים, טיפולים ובעיקר התמודדות נפשית מלאת אומץ, בחירה וחמלה עצמית. היום היא כבר מגדירה את עצמה 'מחלימה מסרטן', ומספרת איך בחרה לקחת שליטה על מה שאפשר, לשמר את השיער האהוב שלה, ולחזור לחיים בתודעה אחרת.
הכל התחיל בגוש קטן ותחושת בטן של אמא. “זה היה ביום רביעי רנדומלי אחד. ישבתי ללמוד למבחן באוניברסיטה, ופתאום הרגשתי גוש בחזה. ישר ניגשתי לאמא שלי והיא, כמו כל אמא, קלטה מיד. אני בכלל לא חשבתי לבדוק את זה. לא היה לנו סרטן במשפחה, הייתי צעירה, בריאה. אבל אמא לא ויתרה. היא קבעה לי דדליין: תוך חצי שעה את קובעת ביופסיה. והיא צדקה. שבוע אחר כך, באחד באפריל כן, תאריך אירוני לגמרי הרופא בישר לי: זה סרטן. שלב 3. מובהק".
לא שאלתי "למה אני" - אלא "מה עושים מכאן?"
"ברגע ששמעתי את האבחנה, לא שקעתי. לא שאלתי למה זה מגיע לי. הבנתי שזו סטירת התעוררות לחיים שלי. אמרתי לעצמי 'זה המצב, עכשיו איך מתקדמים מכאן'. אפילו לא לקחתי את זה כמשהו קטלני. סרטן שד, בעיניי, הוא לא סוף העולם. יש טיפולים, יש החלמה, ויש דרך. וזה כל ההבדל בגישה".
“הדבר הכי קשה במסע הזה היה לספר לאבא שלי. שבוע לפני שקיבלתי את האבחנה, דוד שלי אח של אבא שלי אובחן בסרטן בשלב 4, ונפטר שלושה שבועות לאחר מכן. אבא היה מרוסק. לא ידעתי איך אני הולכת לבשר לו שגם אני מתמודדת עם סרטן. כשהחלטתי לספר לו, הוא נשבר אבל התמודד בדרכו. הוא הלך לרבנים, ביקש ברכות, חיפש תקווה. ושם הוא מצא גם נחמה.
הדבר שהכי הפחיד אותי לא היה הסרטן. הדבר הראשון שחשבתי עליו כששמעתי שאצטרך כימו, היה השיער שלי. זה נשמע אולי שטחי, אבל מבחינתי התלתלים שלי היו חלק מהזהות שלי. טיפחתי אותם שנים, הם היו סמל של כוח, של נשיות, של שמחה. כשאת מתולתלת שאוהבת את השיער שלה, זו ממש זהות. והבנתי שאני עומדת לאבד את זה. הרגשתי שאני מאבדת את מי שאני".
אולי יעניין אתכם:
החלטה ששינתה הכל: לשמר את השיער שלי
"כשהבנתי מה צפוי לקרות ישבתי עם האחות המתאמת באסותא ושאלתי אותה בלב כבד: 'כל זה ינשור?' והיא אמרה לי: לא בטוח. יש מקום אחד בירושלים סלון פאות my original שמאפשר לשמר את השיער שלך וליצור ממנו פאה עוד לפני שהוא נושר, ובתוך כמה שעות.
זה נשמע לי יותר מידי טוב, עתידני, כמו חלום. אבל אז התקשרתי, ודיברתי עם האחראית על הפאות הרפואיות בסלון. דיברנו שעה וחצי. היא אמרה לי כן, זה אפשרי. וזה קורה ביום אחד. וזה יהיה 100% מהשיער שלך. הוקל לי. הרגשתי שאני נושמת שוב. ההחלטה הזו, לקחת שליטה ולבחור מרצון להוריד את השיער ולשמר אותו נתנה לי מרחב נשימה. פתאום התפנה לי מקום בלב להתמודד עם כל השאר".
תלתלים, פאה, ומלחמה באותו שבוע
"נקבע לי תור לסלון. בדיוק אז פרצה המתקפה מאיראן. פחדתי שיבטלו, אבל הן אמרו לי: 'תבואי, אנחנו נהיה פה בשבילך'. הן פתחו במיוחד את הסלון בשבילי, למרות שכל העסקים היו סגורים באותו זמן. החוויה שם הייתה כל כך רגישה, מקצועית, נעימה. זה היה רגע מרפא. הכרתי את בעלת המיזם חיה ברונפמן שליוותה אותי וכיום אני חלק מהמשפחה.
כשהסתכלתי במראה וראיתי את הפאה שלי מהשיער שלי, עם התלתלים שלי, הרגשתי שאני שומרת על העצמי שלי. על מי שאני. גם בלי השיער על הראש לא איבדתי את הכוח שלי."
לא חולה, אלא מחלימה. ולא לבד
"אני לא קוראת לעצמי חולה. אני מחלימה. והבחירה במילים משנה הכל. מהרגע ששמעתי על האפשרות לשמר את השיער, היה לי קל יותר לשתף אחרים, לספר על האבחנה. הרגשתי מוגנת יותר, חזקה יותר, נוכחת יותר. וזה בזכות הידיעה שיש לי שליטה על משהו בתוך כל חוסר הוודאות הזה".
הבחירה בחיים. "אחת מהמשימות שלי כרגע, היא להעלות את המודעות למצב הזה ולעזור למי שנמצאות בסיטואציה דומה לשלי, ואני חושבת שצריך להעלות גם את המודעות למה שאתן עושות, לאפשרות הזו לשמר שיער וליצור ממנו פאה לפני שהוא נושר. נשים צריכות לדעת שזה קיים. זה מעניק כוח. זו לא רק פאה זו החלטה שמחזירה את השליטה, שנותנת לנפש אוויר לנשימה.
ובעיקר אני כאן כדי להזכיר: יש לכם בחירה: להתעסק בלחיות. למרות הקושי, לקום בכל בוקר ולחיות בחמלה כלפי עצמכם, בתקווה, תבחרו בחיים".
