"כל מי שאי פעם נכנס לחדר מיון בבית חולים מכיר את תחושת הלחץ, החרדה וחוסר הוודאות", מסבירה ד"ר דקלה דהן- שריקי, סגנית מנהל המרכז הרפואי הלל יפה ומי שעמדה בראש המחקר המשותף מטעם בית החולים. "ההגעה לבית החולים מלווה כמעט תמיד במצבי מצוקה ומכאוב אליהם מצטרפים אי וודאות לגבי האבחון והטיפול.
העומס הרב במחלקות לרפואה דחופה אינו מאפשר לצוותים להעניק את הליווי רגשי שהם היו מעוניינים להעניק למטופלים ולמלווים שלהם בעת השהיה במיון. שילוב של שני האלמנטים האלו הוא הבעיה שבחרנו להציג לצוות המחקר של המעבדה לתקשורת אדם-מכונה (miLab) של אוניברסיטת רייכמן", היא מתארת את המקור לפתרון היצירתי שניתן: אובייקט רובוטי פשוט קטן וחמוד, שנראה קצת כמו מנורת קריאה אך מסוגל לעשות מחוות שונות ולאחר פיתוח ומחקר אמפירי הוכיח כי נוכחותו ומחוותיו מצליחים להפיג את המתח ולהעניק תחושת רווחה לממתינים.
הפרויקט, שכאמור נהגה במסגרת שיתוף פעולה מתמשך בין המרכז הרפואי הלל יפה ואוניברסיטת רייכמן, בחן כיצד אובייקטים רובוטיים פשוטים משפיעים על התנהגות ותחושות של הפונים למחלקה לרפואה דחופה (מיון) ומלוויהם. הרובוט עצמו הוא פיתוח ייחודי שנוצר במכוון בצורה לא אנושית ופותח עבור שימושים נוספים.
"אם אתה בונה רובוט בצורה אנושית, אתה מצפה ממנו לתגובות אנושיות", מסבירה ד"ר הדס אראל, ראש תחום רובוטים חברתיים במעבדה לחדשנות במדיה באוניברסיטת רייכמן. "למעשה אין סיבה לייצר רובוט שמנסה לדמות בני אדם כיוון שזה מיד מייצר תחושה של זיוף לא מוצלח, לעומת זאת, מרגע שלאובייקט יש התנהגות אוטונומית בני אדם מיד מתייחסים אליו כאל יצור חברתי גם אם אינו מעוצב כחיקוי מלאכותי לבן אדם". לכן, הרובוט שנבחר למחקר עוצב כמעין מנורה קטנה שאינה מדברת, אלא מתקשרת אך ורק באמצעות מחוות. הוא יודע "להסתכל" על האדם שמולו על ידי הרמת ראשו, בדומה לגור כלבים, לרכון בהבעת עניין לכיוון המטופל, ולהנהן בתגובה להתייחסות של המטופל אליו.
כיצד בוצע המחקר?
בחרנו להציב את הרובוט בחדר המיון של "הלל יפה", שהוא צומת מאתגר המטפל מידי שנה בכ-140 אלף מטופלים ונחשב לאחד העמוסים במדינת ישראל. סביבה מלחיצה לכל הדעות.
הממתינים חולקו לשלוש קבוצות: קבוצה שנחשפה לרובוט שמביע עניין ומתייחס אל המטופל בכל רגע נתון, קבוצה שנחשפה לרובוט שבוחן את הסביבה אך אינו מתמקד במטופל באופן מיוחד, וקבוצת ביקורת ללא רובוט.
התוצאות, שהיו מובהקות סטטיסטית, היו מדהימות. המשתתפים שישבו לצד הרובוט שהיה קשוב אך ורק אליהם חייכו הרבה יותר, ודיווחו על רמות סטרס נמוכות משמעותית. הם תיארו תחושה "שמישהו רואה אותם" ו"מלווה אותם". אך התגלית המפתיעה ביותר הייתה עוצמת הקשר שנוצר: "הם לא רצו לחזור למלווה שלהם", מסבירים מחמוד חמדאן – אח בחדר המיון של 'הלל יפה' שליווה את הפרויקט יחד עם צוות חדר המיון ויובל רובין מצוות החוקרים של אוניברסיטת רייכמן. " הם העדיפו לשבת מולו ולא פירשו את נוכחותו כגורם שיזרז את הטיפול בהם, אלא פשוט הרגישו שיש איתם מישהו".
אולי יעניין אתכם:
מחקר ראשון ורעיון עתידי לביצוע
המחקר נחשב לראשון מסוגו לאור העובדה שבחן אובייקט רובוטי כזה בשדה קליני מחוץ לתנאי מעבדה, אך החוקרים כבר מתכננים מחקרי המשך לבחינת השפעתו גם על התחושות שמייצר הרובוט בקרב מטופלים וצוותי הרפואה השונים בצמתים נוספים. "בעתיד, ייתכן שנראה רובוטים פשוטים כאלה מוצבים במחלקות אשפוז ובמיונים", מציינים החוקרים, "הדבר דורש עוד העמקה, אך ללא ספק כרגע ברור שיש בהם בכדי לספק תחושב בטחון ושלווה במקום הכי פחות צפוי".
