זואי, השנאוצרית המעורבת של משפחת תמיר, מסתובבת ליד אבא אייל ואמא סיגלית. היא חלק מהמשפחה כבר חמש שנים וחצי, וזקוקה לתשומת לב מתמדת. "זואי היא היחידה שיודעת מה קרה עם איתם", אומר אייל.
6 צפייה בגלריה
סיגלית ואייל תמיר. "לפעמים הסתכלנו עליו וחשבנו, מה עשינו שקיבלנו כזה ילד מופלא?"
(צילום: ריאן)
"במשך כל ימי השבעה היא לא אכלה ולא שתתה, עברה מאורח לאורח שהגיע לנחם, התקרבה והניחה את הראש. לפעמים אנחנו גם שואלים אותה: מה קרה לאיתם באותם רגעים?".
שלוש שנים חלפו מאז האסון שטלטל את משפחת תמיר מיבנה, כשבנם איתם בן העשר קפץ אל מותו מהקומה השישית. מאז חוסר הוודאות והכאב מתגוררים יחד איתם בבית החדש בעיר, שאליו עברו חצי שנה לאחר המקרה. חצי שנה שבמהלכה לא העזו לפתוח את דלת המרפסת בדירה שבה אירע האסון.
גם כשהמובילים הגיעו, הם יצאו כדי להימנע מהרגע שבו תריס הסלון יעלה ולעיניהם יתגלה המקום שממנו איתם קפץ. וגם היום, שלוש שנים אחרי, הם עדיין נמנעים מלעבור בסמוך לבניין שבו גרו, מבצעים עיקוף, מנסים לחמוק מעוד דקירה של עצב שאין לו סוף.
"שיישרף בגיהנום"
ב-3 בספטמבר 2019 איתם בן העשר שם קץ לחייו. קדמו לכך יומיים קשים שעברו עליו בבית הספר, במהלכם חווה ככל הנראה השפלות ופגיעה מילולית. "ביום הראשון המחנכת ביקשה שכל תלמיד יספר על חוויותיו מהקיץ", אומר אייל.
"איתם דיבר על לימודי השחייה והריצות שלנו, ועל כך שהחל לקחת הורמוני גדילה כדי לגבוה, מאחר שהיה נמוך יחסית. רוב התלמידים פרגנו ותמכו בו, אך היו כאלה שראו בכך הזדמנות להקניט. בהפסקה הוא הגיע לעימות מילולי ופיזי עם אחד מהם והמורה הפרידה ביניהם. מחנכת הכיתה שיבחה אותו והעניקה לו בסיום היום פתק, בו כתבה שהיא גאה בו על האופן שהציג את עצמו".
כשאיתם יצא מביתו ליום הלימודים השלישי, אף אחד מבני הבית לא דמיין שהיום השגרתי הזה יסתיים בטרגדיה. כשחזר הביתה בצהריים כתב על נייר "שיישרף בגיהנום", בצירוף בקשה מחבר, שימסור את הדף לאחד הילדים. לאחר מכן הזיז את דלת המרפסת, עבר את המעקה וקפץ אל מותו.
זמן קצר לאחר מכן, בסוכנות הביטוח בה עובד אייל, צלצל הטלפון. השוטרת שמעבר לקו אמרה לו שמשהו קרה לאחד מילדיו. גם סיגלית, שעובדת בחנות למכשירי כתיבה, עזבה הכל והגיעה מיד הביתה. אנשי רפואה וכוחות משטרה רבים כבר היו שם. איתם הובהל לבית חולים קפלן במצב קריטי. למחרת בבוקר נפטר.
עכשיו הטרגדיה הנוראה גרמה להוריו לצאת למסע ארוך וחשוף במטרה להעביר מסר. "החלטתי לצאת עם ההרצאה 'כוחה של מילה'. אני מספר בה את הסיפור של איתם, ששילם מחיר קשה בגלל הקנטות", אומר אייל.
"מדובר באחד הנושאים הכואבים ביותר במערכת החינוך. השיימינג, החרמות, השיח של הפוליטיקאים, הילדים שלא מודעים לכך שמילים יכולות להרוג. המילים הרגו את הבן שלנו. בהרצאה אני מספר שחודשים ספורים לפני מותו אמרנו לאיתם שיבקש משאלה. הוא לא ביקש משחק פיפ"א או קורקינט אלא כתב: "הלוואי שכל האנשים יהיו שמחים". זה מה שהוא רצה - שהעולם יהיה טוב יותר".
רגע של כעס
אייל (52) וסיגלית (51) הכירו בשנת 91' וכשנישאו בנו את ביתם ביבנה, שם נולדו שלושת ילדיהם: עומר (24) סטודנטית במכללת ספיר, ליאל (20) חייל, ואיתם ("שלנצח יישאר לנו בן 10 ושמונה חודשים").
"איתם נולד בבית חולים קפלן", אומרת סיגלית, "ומהרגע הראשון היה יוצא דופן. בחרנו לו את השם איתם - שילוב של איתן ותם. הוא נולד יפה תואר, כמו דוגמן. הוא עשה לנו בית ספר כתינוק וכילד, היה בכיין ועקשן ועשה הכל בדרכו. הוא היה אינטליגנטי, חד ברמות, ציני ובעל הומור. הוא היה רגיש ושובה לב, אבל גם לקח הכל ללב ונפגע בקלות. כל מי שהכיר אותו דיבר על הבגרות שלו, על היכולת לדבר עם אנשים מבוגרים על כל נושא שבעולם. אנחנו מניחים שמה שקרה לו בהמשך נגע באותה נקודה כואבת של רגישות, אחרת אין לכך הסבר".
"איתם היה ילד חכם ודעתן עם המון תחומי עניין", מוסיף אייל. "לפעמים הסתכלנו עליו וחשבנו, מה עשינו שקיבלנו כזה ילד מופלא? הוא חקר וחיפש כל דבר בגוגל ואהב ללמוד. בהפסקות היה נכנס לספריה, קורא על שיאי גינס ומגיע עם תובנות על נמלה בסין ועל תגליות שבני עשר לא מתייחסים אליהן. כל מי שפגש אותו הרגיש שהוא נוגע בקסם. כשהשוטרת התקשרה ואמרה לי שקרה משהו לאחד הילדים, לא חשבתי על איתם. חייתי בתחושה שהכל קטן עליו".
נשמע שהיה לכם קשר מיוחד.
"הוא היה בן הזקונים שלנו והקשר היה מיוחד מרגע שנולד. כשהייתי חוזר הביתה וסוחט מיץ תפוזים הוא היה אומר לי בדרכו, 'תכין גם לעצמך'. בקיץ האחרון לפני מותו גם התחלנו לרוץ ולשחות יחד".
כיוון שאיתם היה נמוך מבני גילו, ובמשך שנתיים לא גבה, החליטו ההורים להתייעץ עם רופאה מומחית בתחום, שהמליצה על הורמוני גדילה. "בהתחלה איתם לא הבין למה הוא צריך את זה, אף אחד לא הציק לו וזה לא הטריד אותו", אומר אייל. "במהלך שנה הוא גבה בעשרה סנטימטרים, כפול מילד בגילו, ובקיץ של אותה שנה היה גאה בגובה שאליו הגיע. לפני תחילת שנת הלימודים הוא אמר לי, 'החברים לא יכירו אותי'".
אז מה בעצם השתבש? מה קרה?
סיגלית: "עד היום אנחנו לא יודעים את כל הפרטים, לכן קשה להבין את מה שקרה. באיתם הייתה אימפולסיביות, אבל גם אם התווכחנו ושברנו את הכלים, אחרי כמה שניות הוא היה חוזר לעצמו ונרגע. גם אם היה זורק לי שהוא 'לא אוהב אותי', מיד לאחר מכן היה מחבק".
היו סימני אזהרה?
סיגלית: "איתם יצא ליום הלימודים במצב רוח טוב. ליוויתי אותו לבית הספר, הגענו למעלית והוא היה חייכן".
אייל: "הכל קרה תוך שלושה ימים בעקבות השיחה על הורמוני הגדילה. כשהוא פתח את דלת המרפסת הכבדה, הוא לא חשב על ההשלכות".
סיגלית: "זה היה צעד אימפולסיבי שנבע מרגע של כעס. אנחנו לא יכולים לגמרי להיכנס לראש שלו. ברור שאם מישהו היה בבית זה לא היה קורה. באותה מידה הוא יכול היה לשחק במשחק ולהירגע".
מבקר בחלומות
כשהם הלומי צער וכאב, ברגע הקשה מכל, סיגלית התיישבה מול אייל, וכדי להרים אותו מהמקום הנמוך ביותר בעולם, אמרה לו: "יש לנו שני ילדים לגדל. לא אסלח לך אם תתפרק ותעזוב אותי לבד".
"אני לא יודע מאין היא שאבה את הכוח האדיר להוציא משפט כזה מהפה", אומר אייל.
ומאז הם מנסים, כל אחד בדרכו, להתמודד עם החלל והצער והכעס. "יש אנשים שמחפשים אשמים", אומר אייל. "אני חיפשתי איך אפשר, כחברה, ללמוד מזה ולהשתפר".
"ואני כעסתי על הכל", אומרת סיגלית. "על הילד שפגע בו, על הסביבה, על המערכת שידעה שיש אלימות מילולית ופיזית ולא עשתה מספיק כדי למנוע אותה. הרגשתי שמטאטאים הכל מתחת לשטיח, שלא רוצים להתמודד עם זה, שמעדיפים להשתיק את הרעשים ולעבור הלאה. עד היום אני כועסת על המערכת, וזו אחת הסיבות שאייל מעביר את ההרצאות. לדעתי היא זקוקה לשינוי שיאפשר לה להתמודד עם מצבים כאלו. אמנם החינוך מתחיל בבית, אבל אם המערכת לא תשתף פעולה ותמשיך ללכת עם הראש בקיר, היא תיכשל. הילדים שלנו נמצאים רוב שעות היום בבית הספר, ואני לא רואה ששמים דגש על מה שצריך".
איך שורדים את היומיום?
אייל: "לפני שלוש שנים שקלתי 97 ק"ג והתנשפתי כשעליתי במדרגות. אחרי האסון התחלתי לרוץ 5 ק"מ, אחר כך 10 ק"מ, בהמשך ריצת מרתון ואז גם עשיתי טריאתלון ואת 'איש הברזל'. זה עוזר לי להתמודד, ובכל בוקר אני מתעורר עם התמונה של איתם נופל. במהלך הריצות יש רגעים שאני רואה אותו לנגד עיניי, לוחש לי, 'אבא, תירגע, הכל בסדר'".
סיגלית: "למרות שעברו שלוש שנים, הזמן לא מרפא. פעם בשבוע אנחנו עולים לחלקת הקבר ולפני כמה ימים קיימנו את האזכרה השנתית בחוג המשפחה. החגים הם לא אותם חגים, השמחה היא לא אותה שמחה ובארוחות השישי אין את אותן אנרגיות. יש חלל מטורף, יש בור ויש תהום ואנחנו מנסים למלא אותם בנתינה, ביצירה ובעשיה".
אייל: "הכאב הוא פיזי. ממש כאבי בטן קשים. לפעמים הבכי לא נשלט עד שנגמרות הדמעות. אני מרגיש שלקחו לי משהו מכאן, מהלב".
סיגלית: "נשארנו עם חלק חשוך בלב. בדירה הנוכחית אין את החדר של איתם, יש פינת הנצחה עם תמונות ואלבומים. כשאני מנקה את הבית החדר שלו חסר לי, וכשאני מבשלת חסרים לי הבישולים שהכנתי במיוחד עבורו".
אייל: "כשאני נוסע למשרד וחולף את הבניין שבו התגוררנו, אני לא מרים את הראש למעלה. מבחינתי הוא לא קיים".
סיגלית: "גם אני חולפת שם ולא נעצרת, ובכל פעם שאני מדמיינת את איתם עולה כיתה, או עובר לחטיבה, נצבט לי הלב".
אתם מדמיינים לפעמים את רגע הנפילה?
סיגלית: "זה חולף בראש כל הזמן. לא מזמן צפינו בסרט שבו מישהו נפל מבניין. זה נמצא כל הזמן מסביב וזה תופס אותך לא מוכן".
ולא רק המחשבות צפות, אלא גם החלומות. "היו לי חלומות שבהם ביקשתי שיבוא אליי, ייתן לי חיבוק ויילך", אומרת סיגלית, "ואחר כך אמרתי לו, 'תישאר'".
אייל: "אני חלמתי על איתם פעמיים, הפעם האחרונה הייתה לא מזמן. ראיתי אותו במכללה, לא בגילו הביולוגי, ודמיינתי אותו יותר מבוגר".
סיגלית: "היה שבוע שבמהלכו השיר 'עד שתחזור' של הזמרת יובל דיין התנגן לי בראש סביב השעון, 24/7, ואז חלמתי עליו, שהוא נכנס הביתה, זורק את התיק ואומר, 'הנה, אמא, חזרתי, תפסיקי לשגע אותי'.
קורע לב, נוגע ללב
רעיון ההרצאה של אייל נבט לאור פנייתו של אייל סגל, מאמן מנטלי, ששאל אם ירצה להרצות לכדורסלנים על מצבי משבר וצמיחה. אייל השיב בחיוב ויצא לדרך - לחוגי בית, לבסיסים צבאיים ולמקומות עבודה. הפידבק שקיבל דרבן אותו להמשיך. "חימם את הלב לראות ילדים ובני נוער יושבים שעה בהרצאה, לא זזים מהכיסא ובסוף אומרים תודה", הוא אומר. לאחרונה הצטרף אליו זמר, שמלווה את קטעי הקריאה של אייל בשירה. ההרצאה מרגשת, מרתקת, קורעת לב ונוגעת ללב. השילוב בין השניים מצמרר ולא מותיר אף עין יבשה בקהל.
"המטרה היא שכל אחד ייקח את ההרצאה לבית שלו ויעשה משהו אחר בהתנהלותו", אומרת סיגלית. "אנשים שהיו בהרצאה מספרים שהיא שינתה דברים בשיח וביחס בין הורים לילדים, וזו המטרה. אנחנו חיים במדינה אלימה ואנשים שופכים רעל בחופשיות ברשתות החברתיות. אם החינוך יתחיל בבית, נוכל להגיע בהמשך למקומות אחרים - ולעשות שינוי".
אייל: "בהנצחה יש כוח והיא עוזרת להתמודד. אני רוצה שהפנים היפות של הבן שלי יהיו בכל בית לצד המשפט שהוא כתב, 'הלוואי שכל האנשים בעולם יהיו שמחים'. אולי בזכות המקרה שלו אנשים יבינו את כוחה של המילה. לאחרונה התרגשתי כשפנו אליי מעיריית גבעתיים, עם הצעה להרים מיזם חינוכי בעיר נגד אלימות מילולית, שייקרא על שם איתם.
"אחרי החגים אתחיל להרצות להורים ב-40 גנים ואני מאושר מזה. עצוב לי שזה עדיין לא קורה ביבנה, ואני מחכה שגם כאן ירימו את הכפפה. בינתיים נפתחת בעיר קבוצת ריצה על שמו של איתם, וגם בבית ספרו הוקמה פינת הנצחה שמחה וצבעונית שבה מתנוסס המסר שהוא כתב: 'כולם טובים באותה מידה'".
בדרך לקילימנג'רו
מותו של איתם גרם לאייל לעשות משהו שלא חלם שיעשה: "בחודש מאי 2021 נחשפתי לפוסט בפייסבוק של בחור, שכתב שהוא זקוק להשתלת כליה. ברגע שראיתי את הפוסט ידעתי שאני עושה את זה. שלחתי לו הודעה, עדכנתי את סיגלית והגענו לבית החולים לבדוק את ההתאמה".
סיגלית, לא אמרת לו שהוא השתגע?
"ברור שאמרתי".
אייל: "הייתי נחוש לעשות את זה למרות התלאות שבדרך. הוועדה לא אישרה בהתחלה. הפסיכולוגית שאלה אותי אם זה יהווה תחליף לאיתם ואני השבתי שאם אתרום את שתי הכליות ואיתם יחזור, אסכים למהלך. אני מניח שאלמלא האסון לא הייתי חושב על זה. הרעיון נולד כשהייתי בבית החולים כשאיתם התנדנד בין חיים ומוות. כבר אז החלטתי שיבוא היום, והוא הגיע, ואני שלם עם המעשה. יש דברים שלא חלמתי שאעשה. תרומת הכליה היא אחד מהם".
מה היעד הבא שלך?
"לטפס על הקילימנג'רו שמתנוסס לגובה של כ-6,000 מטרים. יש בעיה עם האוויר הדליל, בגלל שיש לי כיליה אחת, אבל אני עוד אעשה את זה".
