הידיעה על מותה של עמית גיל, אם יחידנית לפעוטה ומורה אהובה בבית הספר היסודי "ברנדיס" בהרצליה, בגיל 42 בלבד, הכתה רבים בהלם. אמנם לא היה זה סוד שבשנה האחרונה היא מתמודדת עם מחלת הסרטן, ובכל זאת, הנחישות שלה להמשיך לחיות עבור בתה שטרם מלאו לה שנה, שמחת החיים והאופטימיות המתפרצת הצליחו להדביק רבים, שרצו להמשיך להאמין שיש תקווה. "אלוהים קוטף את האנשים הכי טובים. זה נורא, אבל זאת האמת", אמרו השבוע מכריה.
קראו גם >>
תמיד מחייכת
קשה להיות מורה מיתולוגית בגיל 42 בלבד, אבל עמית הצליחה לעשות את זה. השבוע, במהלך השבעה, חלקו הורים, מורים, תלמידים, חברים ובני משפחה עוד ועוד סיפורים על הדרך שבה היא הצליחה לגעת בכל כך הרבה אנשים: "אני מבטיחה לך שבימים כתיקונם, אלפים היו מגיעים להלוויה", אומרת חברת ילדות שלה, מירי בן שמעון, שנזכרה השבוע בתקופת הנעורים שבה היה קשה להפריד אותן זו מזו. "הכרנו בחטיבת ביניים בפרדס חנה", היא משחזרת, "ואם אני חושבת על מה מזכיר לי את הילדות ותקופת הנעורים שלי, אין ספק שלעמית יש חלק גדול בזה: היא תמיד הייתה החברה שמרימה, תמיד הייתה שם לא משנה מה, ואם סיפרת לה סוד - ידעת שהוא חתום ושאפשר לסמוך עליה. לא הייתה בה טיפת רוע, והיא כל הזמן אהבה לתת. קשה לי לדבר עליה בזמן עבר, וכואב מאוד".
6 צפייה בגלריה
"אורי תדע שאמא שלה אהבה אותה מאוד ורצתה אותה מאוד, יותר מכל דבר אחר בעולם"
(צילום: פרטי)
"מה שהכי אפיין את עמית הייתה שמחת חיים", אמרה השבוע אחותה הבכורה הילה קמחי, "היא הייתה בחורה מאוד שמחה, לא תתפסי תמונה שלה שבה היא לא מחייכת מאוזן לאוזן. המון רצון לעזור, הייתה בשלנית מדהימה, אהבה ילדים. כשאמרתי לבת שלי שעמית איננה היא נשברה ואמרה שעמית היא הדודה האהובה עליה מכולן. היא הייתה אהובה על כל הילדים במשפחה".
עמית, השלישית מארבעה אחים, נולדה בקריית שמונה ועברה עם משפחתה לפרדס חנה כשהייתה בת תשע. היא למדה בחטיבת הביניים ובתיכון החקלאי ביישוב במגמת חינוך, ובצבא שירתה כמש"קית בבסיס דלק בנשר. ההחלטה ללמוד הוראה אחרי הצבא לא ממש הפתיעה אף אחד: "עמית תמיד אהבה ילדים, עוד מתקופת הנעורים שלה", מספרת הילה, "אנחנו היינו בטוחים שהיא תהיה הראשונה שיהיו לה ילדים, והיה ברור שהיא תלמד משהו בתחום עוד לפני שסיימה תיכון".
מורה יסודית ואהובה
לבית הספר "ברנדיס" בהרצליה היא הגיעה לפני 14 שנה, ומאז נשארה - מחנכת מחויבת להפליא של כיתות רבות וחלק בלתי נפרד מקהילת בית הספר, שגם ליוותה אותה ותמכה בה באופן מעורר השראה בשנה האחרונה לחייה.
הסיפורים על עמית מתנקזים בסוף לשמחת החיים, לאהבה הענקית לריקוד, לחיבור החזק לאנשים סביבה ולאכפתיות הבלתי מתפשרת שלה מתלמידיה. "תמיד היינו אומרים לה לשחרר", סיפרה השבוע עינב רז, קולגה בבית הספר וחברה טובה, "היא הייתה יותר ישרה מסרגל, בכל המובנים. היינו אומרים לה 'פה תעגלי פינות' והיא לא הייתה מוכנה. היא לא הלכה לפי הספר, היא כתבה אותו. כל תלמיד מבחינתה היה עולם ומלואו. היא הגיעה מוקדם בבוקר ונשארה אחרי סוף היום. בימים שאני החלפתי אותה והיא הייתה ביום חופש, אם הייתי נכנסת לכיתה בשמונה וחצי, חמש דקות מאוחר יותר כבר הייתי מקבלת ממנה הודעה, תמיד רצתה לוודא מי הגיע ומי לא. אחר כך הייתה בודקת איתי: 'מה עשית? מי למד? מי לא ביצע את המשימה?' מתקשרת בבוקר, מסמסת בצהריים ובסוף היום. היא הקדישה לכל תלמיד את מלוא תשומת הלב, ונתנה לו תחושה שהוא התלמיד היחיד בכיתה". הילדים, מצדם, מספרת עינב, החזירו לה אהבה גדולה. "בימים האחרונים התלמידים שלה לא מפסיקים לשאול מה יקרה עכשיו עם הבת שלה, אורי".
"אני קיבלתי אותה לעבודה בבית הספר", מספרת סגנית המנהלת חן מזיא, "ועודדתי אותה להישאר כאן. היא הייתה מורה מדהימה, מושלמת, יסודית, רצינית. הורים היו מוכנים לעשות עבורה הכל כי היא עשתה הכל עבור הילדים שלהם. לא ויתרה על אף ילד ולאף ילד. זאת מורה שמגיעה גם כשמרגישה לא טוב, אפס חיסורים. היא גידלה כאן דורות של ילדים והייתה זמינה אליהם בכל רגע. ילדים אהבו אותה, רואים תמונות שלה בכל בית ובית. אנחנו מתכוונים להנציח אותה גם פה, בבית הספר".
שמחה מהולה בעצב
לצד ההקפדה על הלימודים, עמית הייתה ידועה גם ביכולת שלה להשתטות. "פורים היה החג שלה, ללא ספק", אומרת עינב, "יש לנו מסורת בבית הספר, שבכל יום מתחפשים בתחפושת אחרת. היא הייתה מקפידה על כל תחפושת עם כל האקססוריז, היה בזה משהו מאוד מידבק. אבל השיא היה כשהתחפשה לבן. אף אחד לא זיהה אותה".
כל כך הרבה תוכניות לעתיד היו עוד לעמית, כל כך הרבה להספיק. לפני פחות משנתיים היא השלימה את התואר השני שלה בחינוך מיוחד. בדצמבר האחרון היא ילדה את בתה הבכורה אורי, לאחר שקיבלה החלטה להיות אם יחידנית. "כשהיא ראתה שהיא לא מוצאת זוגיות ושהיא מגיעה לגיל 40 אז הורות יחידנית הייתה הכיוון", מספרת אחותה הילה, "כי היא כל כך רצתה שיהיה לה ילד משלה. אמנם היו לה המון חששות כי זאת החלטה לא פשוטה אבל היא קיבלה תמיכה מאמא שלי שהבטיחה לה שהיא תהיה שם בשבילה ותעזור לה עם התינוק, וגם כמובן מאיתנו, כמשפחה". "היא שמחה מאוד כשנכנסה להיריון", מוסיפה חברתה עינב, "ברגע שהחליטה על הצעד היא הייתה שלמה עם זה, ציפתה לזה וייחלה לזה".
אלא שהשמחה התערבבה מהר מאוד גם בדאגה ובחרדה. במהלך ההיריון התחילה עמית לסבול מכאבים חזקים. "כאב לה בצורה לא רגילה", משחזרת האחות הילה. כשהתלוננה אמרו לה 'היריון לא תמיד קל'. בסופו של דבר, כשהכאבים הפכו ממש בלתי נסבלים, אמא שלי אילצה אותה להיבדק לעומק. יילדו אותה בניתוח קיסרי חודש לפני המועד והתחילו לטפל בה. מההתחלה אמרו לנו שהסרטן הוא מאוד קשה וקרוב לוודאי שהיא לא תחלים ושאפשר יהיה רק להאריך את החיים שלה. ממש קצבו לה זמן. אבל אנחנו היינו מאוד אופטימיים, כי הרופאים לא יכולים לדעת במאה אחוז. לצערנו, בסוף הם אלה שצדקו".
איך היא הגיבה לבשורה הקשה?
"בהתחלה היא ממש נשברה. תמיד כששמעה על מישהו שחלה התגובה שלה הייתה שזה הדבר הנורא מכל, המחלה הזאת. אבל הידיעה שהיא בהיריון ושתהיה לה תינוקת מאוד חיזקה אותה. זה היה גם איזשהו עוגן. חלק מהאופטימיות בסוף נבעה מהעובדה שיש לה תינוקת, היא ידעה שהיא חייבת להיות חזקה בשבילה".
הכינה צוואה
כשעמית מתבשרת על המחלה, אמה מעתיקה את מגוריה ועוברת לגור איתה בהרצליה, כדי לטפל בה ובתינוקת. בית הספר בשיתוף עם ההורים מקים קרן כדי לסייע לעמית בכל צרכיה. "הקהילה פה מאוד מאוד נרתמה לעזור", מציינת הילה, "ממש ערכו טבלאות של מי מגיע לעזור עם התינוקת ומי עושה מה ומתי, בצורה מדהימה. גם המורים בבית הספר וגם אימהות לילדים שהיא חינכה בשנה האחרונה ובשנים קודמות. אפילו לפני עשור. זה קרה מתוך הרצון להחזיר לעמית אהבה ועזרה עד כמה שניתן. צוות של אימהות הגיע אפילו לעזור לארוז את הבית של אמא שלי לקראת המעבר להרצליה, במשך כמה ימים מרוכזים. עזרו גם לחפש דירה חדשה שתתאים לעמית, לאמא, לתינוקת ולמטפלת. ההורים דאגו ממש להכל. יש כאן באמת קהילה מדהימה, וזה לא מובן מאליו, משום היבט".
מי שתגדל את אורי, בתה התינוקת של עמית שתחגוג בחודש הבא את יום הולדתה הראשון, היא הילה. היא עצמה בת 46, אמא לשלושה ילדים ומתגוררת בפרדס חנה. "לא דיברנו על האימוץ כי לא רצינו שזה יקרה", אומרת הילה, "אבל כן ישבנו ארבעתנו ודיברנו על מה יהיה. כולנו הבענו נכונות שבמידת הצורך אורי תבוא אלינו, וזה פשוט היה הכי נכון שזאת תהיה אני.
"הייתה לנו אופטימיות, אבל עמית הייתה מודעת למצב שלה וידעה מה הרופאים אומרים. וכיוון שאי אפשר להיות בטוחים בשום דבר בחיים, אז היא הכינה צוואה. ומפני שלאח שלי יש ילדה בת שנתיים ולאחותי ארבעה ילדים והקטן בן שנה ושמונה חודשים, אז הכי נכון שהיא תבוא אליי, שהילדים שלי יחסית גדולים ואני גרה בבית יחסית מרווח. כל התנאים התאימו שזה יהיה אצלי, עם המון תמיכה מבן הזוג שלי ומהילדים שלי, שמאוד אוהבים ילדים וכבר מאוד רוצים לטפל באורי.
"אני ממש מתגעגעת אליה", מוסיפה הילה, "אני לא מאמינה שהיא לא פה. הלוואי שהיה אפשר להחזיר את הזמן אחורה ולגלות את המחלה מוקדם יותר".
מה תספרי לאורי כשהיא תגדל?
"אגיד לה שהיא צריכה לדעת שאמא שלה אהבה אותה מאוד ורצתה אותה מאוד, יותר מכל דבר אחר בעולם".
"היא הייתה הכל בשבילנו"
נטלי מקליס, תלמידת כיתה ו' בבית הספר, נפרדת ממורתה לשעבר
"בשנים הראשונות בבית הספר, כשלא הכרנו כמעט אף אחד, עמית עזרה לנו להתחבר ולהכיר חברים חדשים. היא הייתה כמעט הכל בשבילנו והיא עזרה לכיתה שלנו להתחבר ולהיות מגובשים. כשאחותי הקטנה נולדה הייתי בבית הספר והיינו בשיעור עם עמית. אני זוכרת שהיה קר בחוץ וירד גשם. באמצע השיעור עמית הסתכלה על הטלפון ואז אמרה לי שנולדה לי אחות חדשה והראתה לי את התמונה שלה. אני הייתי בעננים ועמית ניגשה אליי, נתנה לי חיבוק חזק, אמרה לי מזל טוב מכל הלב ודמעה מאושר.
"לפני כמה חודשים זכיתי במדליה במסגרת תחרויות ספורט והקדשתי אותה לעמית. איחלתי לה שתרגיש טוב".
