ביום ראשון הובא למנוחות עתי פרי, הפעוט בן השנתיים שטבע יום קודם לכן בבריכה בחצר ביתו. עתי נטמן בבית העלמין החדש, בלוויה אליה הגיעו גם ראש העירייה, צביקה גנדלמן, בכירי העירייה, עובדים, תושבים רבים משכונת ברנדייס, מקום מגוריה של המשפחה ותושבים מהעיר.
אחד הרגעים קורעי הלב בלוויה היה הספדה של האם, נטשה, עובדת מחלקת השיטור העירוני בעיריית חדרה, שסיפרה על בנה מלא הקסם וכן מראהו של האב שרון, שנשא את בנו על כפיו לחלקת הקבר. "מראה האב שנושא את בנו הפעוט על ידיו מאולם ההספדים עד לחלקה, היה שובר לב ולא הותיר עין יבשה", סיפר אחד הנוכחים. "בתום הלוויה גם הופרחו בלונים לשמיים".
חזקי מנת מעיריית חדרה ומארגון מתנדבי חדרה, שנכח בלוויה סיפר: "נהוג בהלכה שבלוויות של פעוטות נושאים את הנפטר על הידיים, האב ביקש להיות זה שנושא אותו. אנחנו תמכנו בו בדרכו ולקראת סוף הדרך, כשכבר היה לו קשה נפשית, החלפתי אותו. אשתו נטשה אמרה לי במעמד הזה 'אתה היית הסנדק שלו ואתה זה שתביא אותו לקבורה'".
"ילד מדהים"
ביום שבת שעבר בילו בני המשפחה בבריכה שבחצר ביתם. לאחר מכן, כשבני הבית היו עסוקים בהתארגנויות לקראת ארוחה משפחתית, חמק הפעוט אל מחוץ לביתו והתגלה כעבור זמן על ידי סבתו בבריכה הביתית. אביו שרון משה אותו מן המים. צוותי הצלה שהגיעו למקום ביצעו בפעוט פעולות החייאה מאסיביות והוא פונה בבהילות למרכז הרפואי הלל יפה, במצב קריטי.
משה אלפסי ודודי קרפן, חובשים באיחוד הצלה, תיארו את נסיבות המקרה: "הפעוט נמשה ללא דופק ונשימה לאחר שטבע בבריכה פרטית בחצר ביתו. ביצענו בו פעולות החייאה ולאחר מכן הוא פונה בניידת טיפול נמרץ לבית החולים הלל יפה כשהוא במצב אנוש, תוך כדי המשך פעולות החייאה". אולם, למרבה הצער, זמן קצר לאחר מכן, כבר הודיעה משטרת מחוז חוף כי למרות מאמצי ההחייאה, נקבע מותו של הפעוט. אבל כבד ירד על בני המשפחה ועל העיר כולה.
"הוא היה ילד מדהים ומיוחד. אף פעם לא היה חולה, הוא היה 'פינת הליטוף' שלנו בבית", סיפרה נטשה אמו. "זה ילד שתמיד חייך, אין דבר כזה שמישהו היה עובר בבית בלי לעצור, לחבק ולנשק אותו. הוא היה רוקד לאחים שלו (בני תשע ו־12) והיה מותר לו הכל בגלל הקסם הזה שלו. גם אם הייתי אומרת לו 'תאסוף את המשחקים', הילדים היו אומרים לי 'אמא, עזבי אנחנו נאסוף בשבילו'. הוא היה מלאך אמיתי ורק התחיל ללמוד לדבר. חזר אחרי המילים שלנו, בדיוק התחיל להתפתח ולגדול. היתה לו אהבה לחיות, יש לנו תוכים בבית שאהב. הוא גם היה מהילדים שאוהבים מאוד נמלים. היה מסוגל לשבת 20 דקות בגן ציבורי ולשחק עם נמלים, לא פחד, לא נבהל, פשוט הוקסם מהם. ואת המלאך הזה איבדנו".
נטשה סיפרה כי עתי לא הלך לגן והיה ילד של בית במלוא מובן המילה: "הוא היה איתנו כיוון שאני ואביו עובדים משמרות אז ממש עטפנו אותו בצמר גפן. זה בן זקונים שלנו שנכנס ללב בצורה שמילים לא יכולות לתאר. כולם הכירו אותו בשכונה, זה ילד שנכנס לגן שעשועים, ניגש לאחת האימהות ומחבק אותה בספונטניות. הוא היה סקרן ושובב, בורח לנו ומתחבא, כי ידע שאנחנו נילחץ ונחפש והיינו רצים אחריו בכל הבית, והוא ממש אהב את זה. הילדים שלי היו אומרים לי 'אמא, תודה שהבאת לנו אותו', עד כדי כך עתי היה האושר של הבית. לפני שהיה הולך לישון היה לו טקס קבוע. היה מנשק ומחבק כל אחד מאיתנו ורק אחר כך עולה למיטה. אני חושבת שהקורונה היתה התקופה הכי טובה ויפה שלו. אביו היה בבית וגם האחים, הוא היה כל כך מאושר מהאפשרות לבלות איתם כל היום ולא לחכות שיחזרו מהעבודה או מבית ספר, שזה היה מדהים".
למה הכי תתגעגעי?
"לאושר הזה שלא יחזור. לילד שכולו אושר, לכל מי שהוא. מאוד קשה לילדים שלי, מזל שיש להם תמיכה וליווי מבית הספר וחברים באים לבקר. כשבאים חברים לנחם אני מאיצה בילדים לצאת קצת מהבית, מהשבעה, שקצת ישנו אווירה לרגע".
אצילות נפש
משפחתו של עתי, נאותה באצילות נפש לתרום מאבריו לטובת ילדים אחרים ונטשה מספרת כי היא מוצאת בכך נחמה מסוימת: "קרניות העיניים של עתי נתרמו וכך גם שסתומי הלב. אני נרגשת שהעיניים שלו ימשיכו לראות את העולם גם אם דרך ילד אחר וגוף אחר והלב שלו ימשיך לחיות עם ילד אחר. אני מאוד מקווה שהילדים יחלימו וירגישו טוב, יתקשרו ונראה אותם ואולי יבואו לבקר אותנו. לא הצלחנו שהילד שלנו ימשיך לראות את העולם אז לפחות שילדים אחרים ימשיכו בזכות עתי לראות ולחיות".
נטשה הודתה על התמיכה שהיא מקבלת: "באים לנחם אותנו ואני מרגישה את האהבה שלהם ויודעת שכולם מדברים על המקרה שלנו וליבם איתנו. מה שחשוב לי זה שכל מי שבא אלינו ואני יודעת שיש לו ילדים קטנים, אני אומרת לו: 'שמור על הילדים שלך', ממש ככה, לכול אחד מהם. מה שקרה לנו הוא נורא בצורה שאי אפשר להסביר, כאב שלא נגמר ודמעות שלא מפסיקות לזלוג. אני לא רוצה שאף אחד יצטרך לעבור את זה, אי פעם".
