מדריכי ומפעילי החוגים לילדים, שמטה לחמם העיקרי הוא מערכת החינוך ספגו פגיעה קשה מאז החל משבר הקורונה בארץ. רבים מהם לא עובדים מאז חודש מרץ, אחרים שבו לעבוד לסירוגין ולתקופות קצרות.
1 צפייה בגלריה
מימין: בר שחם, שרי סלע ואיילה בן צור. "העבודה שלנו היא אחת המדהימות שיש" | צילום: אלעד גרשגורן
(אלעד גרשגורן)
מעבר לפגיעה הכלכלית מספרים המדריכים על געגוע עז לעבודתם האהובה ולקשר עם הילדים. חלק מהמדריכים מדגישים כי הנפגעים העיקריים מכך שלא נמצא מתווה להשבתם לעבודה הם הילדים, שחסרים את החוגים החווייתיים והמעצימים שהם מעבירים.
קראו גם:
מתי חוזרים?
שרי סלע, 40, תושבת חדרה, היא מדריכת תיאטרון בגני ילדים, בתי ספר וצהרונים וגם מנהלת גיוס והדרכה בחברת "יצירתי" בעיר חריש שמספקת מדריכים לחוגי ילדים. "החוגים שהילדים מקבלים מגוונים וכוללים אמנות, תיאטרון, תנועה, קסמים, תכנים שמדברים אליהם וממרכזים אותם", היא מספרת. "בחופשים כמו פסח וחנוכה התוכניות הן אחרות. אלו דברים שהילדים מחכים להם. אני פוגשת ברחוב או בסופר גננות, סייעות, הורים וילדי גן שאני מכירה מהעבודה וכולם שואלים: 'נו מתי אתם חוזרים וכמה אנחנו מתגעגעים'".
סלע מספרת כי כבר מחודש מרץ היא אינה עובדת באופן רציף: "העבודה שלנו היא אחת המדהימות שיש. מעצימה את הילד וממרכזת אותו, מעשירה אותו דרך תנועה, תיאטרון, אמנות, יצירה, והמשוב מהילדים הוא מיידי. באותו הרגע ניתן כבר לראות כמה הם נהנים ומה הם מפיקים מהחוג. בחודש יוני החזירו אותנו לעבוד וביולי התחיל שגעון שלם, כל שני וחמישי קיבלנו הנחיות אחרות, אסור אביזרים, מותר אביזרים.
לנו לא משנה, הסתגלנו להכול. עבדנו קצת בקיץ, ובראשית שנת הלימודים הנוכחית לא חזרנו ולא ברור לי מדוע. בשלב מסוים גם ניסינו לעשות הצגות דרך הזום ולחשוב על כל מיני כיוונים אחרים, אבל זה לא הלך. אנחנו יכולים לבוא עם בדיקות, לשמור מרחק, ללמד כמו מורים בקפסולות. למה לא? לא להחזיר אותנו זה קודם כל עוול לילדים שמצפים לזה באמצע יום גדוש תוכן לימודי וגם לאלפי מפרנסים ואנשים שהעבודה הזו בשבילם היא יותר מעבודה. לי זה מביא שמחה בנפש, סיפוק על הזכות לשמח ילדים".
איילה בן צור, מדריכת חוגי תיאטרון: "אני לא מקנאת בילדים שנולדו למציאות כזו. אני משתדלת לנשום עמוק ולקוות לחזור לשגרה. אני חולמת בלילה על הילדים, ובינתיים מצחיקה במקום את ילדי הגן את נכדיי כשאני רואה אותם"
בן עג'מי, 22, הוא מדריך חוגי תיאטרון מאור עקיבא. גם הוא מספר על כמיהה עזה לחזור ולהפעיל את הילדים במסגרות החינוך. "אני כבר שנה עושה את זה בבתי ספר, צהרונים וגנים באזור שלי. בחריש, נתניה, אור עקיבא והסביבה וכל כך אוהב את העבודה הזו", הוא מספר. "מספטמבר כשנפתחה שנת הלימודים, אני לא עוסק בזה לצערי וזה חסר לי מאוד.
הילדים חסרים לי, צוותי הגנים, התחושה שהילדים מחכים להגעתי. חסרה לי קבלת הפנים החמה שלהם. הרעיון מאחורי הסירוב לאפשר לנו לחזור לעבוד הוא החשש שאנחנו מסתובבים בין הגנים ובעיניי אין בזה הרבה הגיון. אפשר למצוא פתרונות. כרגע מדברים על חזרתנו רק באזור מאי. זה קשה לא רק בהיבט הכלכלי, אלא כי אני מאוד מתחבר לתחום וחסר לי העיסוק בזה".
חוסר אמיתי
איילה בן צור, 59, תושבת כפר יונה, היא מדריכת חוגי תיאטרון בשלוש השנים האחרונות. בעברה הדריכה במסגרת קרן קרב של החברה למתנ"סים, במשך 18 שנים והיא מתפקדת גם כשחקנית בתיאטרון העירוני נתניה. "אני עובדת בהמון גנים בכפר יונה, נתניה והסביבה", היא מספרת. "לצערי, מראשית השנה אני לא עוסקת בזה. גם בשנה שעברה לא עבדנו והתחושה קשה מאוד. גם התיאטרון סגור אז ממש לא קל. אני מבינה שזו מגפה ואין הרבה ברירות אבל זה בהחלט קשה.
אני כל כך מתגעגעת לילדים, כשאני באה הם עושים ממני כוכבת קולנוע, ממש מחכים לי בפתח הגן. זה הקהל היחיד שאני מאמינה לו כשהוא אומר מצחיק וצוחק. זה חוסר אמיתי. אני לא מקנאת בילדים שנולדו למציאות כזו, גם לא בנכדיי. אני משתדלת לנשום עמוק ולקוות לחזור לשגרה. אני חולמת בלילה על הילדים, ובינתיים מצחיקה במקום את ילדי הגן את נכדיי כשאני רואה אותם".
בר שחם, 55, מחדרה הוא קוסם ומורה לקסמים. גם הוא הוא חש כי הנפגעים העיקריים הם הילדים ורק לאחר מכן עובדי החוגים: "אני גם מלמד קסמים ילדים על הספקטרום. זה משהו שנותן להם להיות במרכז, כי הם עושים קסמים, זה מרים להם קצת את הבטחון העצמי, כי פתאום הם מקבלים מחיאות כפיים והם עפים. חוגים בצהרונים אני עושה כחמש שנים.
אחרי שבעברי הייתי איש עסקים, עשיתי תפנית חדה והמצאתי את עצמי מחדש. הלכתי ללמוד קסמים וכבר בשיעור השני ידעתי שאהיה קוסם. ככה התחיל הרומן שלי עם חוגים. אני מלמד את הילדים קסמים, עושה להם הצגות, חלקן מאולתרות, חלקן מובנות וזה גם הביא אותי למצוא אצלי יכולות שלא ידעתי. מאוד עצוב לי שלקחו ממני את זה. הקהל הזה של ילדים קסום כי הפידבק שלהם אמיתי".
לדבריו, בעקבות המצב התחיל להופיע בפני קשישים: "זה חסר לי כל כך, שהתחלתי לדפוק על דלתות של בתי אבות ומרכזי יום ולעשות הפעלות למבוגרים. בחודשים האחרונים, לפחות פעם בשבוע או בהתנדבות או שלא, אני מופיע במרכזי יום של מבוגרים, של ניצולי שואה ובמועדוניות לקשישים. במקביל אני עובד כקופאי בסופרמרקט כדי להתקיים. החלטתי, להופיע ולעשות שמח לכל מי שרוצה לשמוח, גם בהתנדבות, אצלנו הבמה היא פשוט בדי.אן.איי".
