דודי גודר ("69 וחצי אבל מרגיש כמו בן 36") מבעלי הברלה מועדון ההופעות והאירועים בקיבוץ להבות חביבה, רואה את המיזם השוקק שלו מעלה אבק בשנה האחרונה, וכואב לו מאוד.
2 צפייה בגלריה
דודי גודר בברלה, השבוע. "האומנים תמיד אומרים שהקהל כאן זה לא הקהל השבע של תל אביב"
(אלעד גרשגורן)
גודר, תל אביבי במקור, שכיום מתגורר בעיר ימים בנתניה, הקים בשנת 2007 ביחד עם שותפו גרשון קדמוני
, את הברלה מתוך רצון להביא לפריפריה הופעות ואירועי תרבות. "בתל אביב יש הכול. כאן במרחק 40 דקות נסיעה מתל אביב, לא היה כלום באותה העת", הוא מסביר. "בינתיים צמחו מקומות נוספים, אבל אז היינו חלוצים בני חלוצים".
קהל אחר
הברלה התחיל לפעול במתכונת של שלוש הופעות בשבוע, מהר מאוד עבר לחמש הופעות ואחר כך לשבע הופעות בשבוע, עד שלבסוף, בשבתות, התקיימו בו שני אירועים באותו היום. הקהל המקומי הצביע ברגליים ונהר לראות את האומנים האהובים עליו מופיעים ליד הבית.
"הקהל חיבק אותנו מההתחלה", מסביר גודר. "הגענו למצב שהאומנים מתדפקים על דלתנו כדי להופיע בברלה, כי כאן האווירה אחרת. האומנים תמיד אומרים שהקהל כאן זה לא הקהל השבע של תל אביב, זה קהל שיודע להעריך ולהחמיא.
"לפני הקורונה כל המופעים שלנו היו סולד אאוט, לא ניתן היה להשיג כרטיסים. נורית גלרון תמיד אמרה שהקהל כאן יודע להודות אחרת. אין אמן שלא הופיע אצלנו, אפילו גליקריה שמופיעה במרכז כשבאה ארצה, הופיעה כאן שש פעמים ואף היא מודה שהקהל כאן אחר ונהדר".
אלא שמאז גל הקורונה הראשון בחודש מרץ 2020 הברלה, כמו כל עולם התרבות, סגור. 80 העובדים נשלחו לחל"ת, ומפעל החיים של גודר עצר מלכת. "ענף התרבות הוא מהנפגעים הכי גדולים מהקורונה", הוא מסביר. "כשאנשים היו באים לברלה זה לא רק לבוא לראות הופעה. היו באים שעה וחצי קודם, אוכלים, מדברים עם חברים. זה היה בילוי שלם וזה נלקח מכולנו. אני מזהה מהרבה מיילים ומסרונים שאני מקבל געגוע גדול וצמא לא נורמלי.
"אנשים לא מפסיקים לשאול מתי נחזור. בברלה, בכל רגע נתון, עבדו 80 עובדים ויש לנו קבוצת ווטסאפ של למעלה מ-400 עובדי ברלה לדורותיו. אני שומע בקבוצה כמה רוצים לחזור, לעבוד, להתפרנס. זו לא רק פרנסה עבורם, זה כמו משפחה כאן, לעובדים יש מן גאוות יחידה וחסרים להם החברותא, המגע, האדרנלין בעבודה הדינמית".
איך מתפרנסים כשהמועדון סגור?
"אני ושותפי גרשון חיים מעבודה אחרת, אבל הברלה זה הלב שלנו. זה כמובן גם הכיס אבל בעיקר מפעל חיים ומקום של לב. עד הקורונה בני גלעד ניהל את המקום ב-13 השנים האחרונות. כשהמקום מושבת חסרה לנו הגאוות יחידה הזו. כל הזמן המשכתי לשלם לקיבוץ שכר דירה מלא.
"הקיבוץ לא הלך לקראתנו. שילמנו גם ארנונה ופינוי אשפה למועצה, עד שמישהו שם ראה אותי בוכה בפייסבוק איך יכול להיות שאני משלם 4000 שקלים אשפה ואין לי אשפה, אז יצרו קשר, והבטיחו שיבטלו את החיובים. אבל לא כך הקיבוץ, שהתנהל כאילו רק כסף מעניין אותו. הם מציעים לי לסגור, ושהם ישחררו אותי מהחוזה ללא קנס.
"כואב לי מאוד שכך הם מתנהלים. עד שהגענו, הקיבוץ היה שכוח אל, בזכותנו הפך פנינה נדל"נית, נבנו בתים סביב המועדון ועכשיו זה מפריע להם והם רוצים לנצל הזדמנות להיפטר מאיתנו ואולי להרוויח יותר כסף מהמקום".
גודר ממשיך: "השבוע שוב קיבלתי מייל מהקיבוץ שמציע לי להשתחרר מהחוזה, אני מסרב ואף ביקשתי לדבר באסיפת הקיבוץ. נגזלה ממני שנה כמו מכולם. כל מרכזי הקניות שחררו את השוכרים משכר הדירה בשל המצב, אני שילמתי 100 אחוז שכר דירה.
"הקיבוץ התנהל כאילו רק כסף מעניין אותו. הם מציעים לי לסגור, ושהם ישחררו אותי מהחוזה ללא קנס. כואב לי מאוד שכך הם מתנהלים. עד שהגענו, הקיבוץ היה שכוח אל, בזכותנו הפך פנינה נדל"נית"
"כעת הם אומרים לי שיוותרו לי על ינואר-פברואר אם אצא מהחוזה ואני מרגיש שזה לא הוגן. כמו שישראל ערבים זה לזה כך צריך להיות גם הקיבוץ. צריך בעתות משבר להיות סולידרי, לא לנצל אלא לתת חסד".
מקום ללב
"זה מפעל חיי, לא מקום עבודה", הוא מסביר. "זה מקום ללב, רגש עובד 24/7 במקום הזה וזו הסיבה שכל כך הצלחנו. יש פה תחושה ביתית, המקום לא מפונפן, לקהל יש דיבור עם האומן, הוא רואה לו את הלבן של העיניים ויכול אחרי ההופעה ללכת לחדר אומנים, להחליף חוויות.
"אתה יכול להגיע להופעה במכנסיים קצרים וסנדלים ועדיין להרגיש שייך. את תקופת טרום הקורונה פתחנו בקצב מטורף, עם רשימת המתנה של אומנים שרוצים להופיע".
ניכר שהתחושות שלך קשות.
"אנחנו כמו כולם רוצים לצאת מהעונש הנורא הזה. לעבוד, להתפרנס בכבוד, ולצרוך חיי תרבות כמו שהיה לנו בעבר. לדעתי עוד תהיה לנו פוסט טראומה אחרי התקופה. לפני כמה שבועות ראש הממשלה הודיע שההופעות יחזרו, וקבוצת הווטסאפ שלנו התעוררה בקצב מטורף כאילו קיבלה מכת חשמל. מיד זה דעך כשהסתבר שזו היתה אמירה לא אחראית מצידו. אנשים כמהים לחזור. יש פה אווירה מיוחדת".
כבר כמעט שנה שהברלה לא פעיל וגודר לא ראה מאות אנשים נכנסים למועדון שלו ומבלים. "בתוך התקופה היו לנו שבועיים שפתחו אותנו בסוף יוני וזה היה נורא", הוא נזכר. "רצנו לקנות מזון ואז דחו בכמה ימים את הפתיחה, זרקנו את המזון, שוב רצנו וקנינו אחר, ניקינו וסידרנו ואז כעבור שבועיים סגרו שוב.
קראו עוד>>>
"היה לנו לוח הופעות סגור מראש ומכרנו את כל הכרטיסים. הותר אז 200 איש בקפסולות. גם האומנים סובלים מהיעדר הופעות. כל המעטפת שלהם נפגעה: נגנים, מנהלים, אנשי סאונד, לא כולם שלמה ארצי, לרוב אין שכבת שומן".
איך נראית שגרת היום שלך בהעדר הברלה?
"האדרנלין נעלם. אני מתגעגע מאוד, לאווירה, לעובדים, לאומנים. אין תמונה יפה יותר מ-350 איש אוכלים, נהנים ושמחים. הקהל הזה של חדרה, בנימינה, פרדס חנה והאזור, אין קהל כזה. באחריות. בתל אביב זה זאבים שבעים. פה הקהל מופלא והאומנים הרגישו את זה".
אתה מאמין שאחרי הקורונה הכול יחזור לקדמותו?
"אני מעריך שעלול להיות עוד סגר אחד ומאמין שבאמצע אפריל נחזור לעבוד ולחדש ימינו כקדם. יש רשימת אומנים שרוצים להתחיל אצלנו וחשבנו לפתוח בשעטנז של סטנד אפ ומוזיקה. אנחנו רוצים להצחיק ולהעלות את מצב הרוח בבת אחת, שנשכח את השנה הזוועתית שהייתה לכולנו.
"אני לא פוחד, אני יודע שהרבה מאיתנו הולכים לסבול כלכלית והשנה הזו תיתן את אותותיה, אבל יחד עם זאת משוכנע שהקהל יחזור בהמוניו, ולמרות הקושי ימצא את הכמה שקלים האלה בשביל הנפש".
גודר הוא לא היחיד שסופר את הדקות עד לחזרה לשגרה. מנהלת המשמרת הוותיקה של הברלה, אור בלילטי (31) תושבת פרדס חנה כרכור מתגעגעת גם היא. "אני כבר שמונה שנים עובדת במקום, התחלתי כמלצרית ומהר מאוד התקדמתי", היא מספרת.
"מחודש מרץ אני לא עובדת, חזרנו רק לשבועיים ביוני ואז שוב היתה החמרה של ההנחיות. ממצב שלפני הקורונה היה שבוע מלא של הופעות, הרצאות סטנד אפ, בבת אחת אין כלום. כולנו חטפנו מכה קשה. זו תקופה לא קלה כלכלית.
"הברלה זה כמו משפחה מרובת ילדים, זה לא עניין של תלוש, זה עניין של אחווה וקהילה. אנחנו שומרים על קשר בקבוצת הווטסאפ ואני שומעת שם שכולם מצפים לחזור לעבוד. בכל פעם ששומעים בתקשורת על אפשרות לחזרה, כולם נורא מצפים ונרגשים ואז שוב מתבדים.
"עצוב לראות את המקום חשוך, מעלה אבק ועם כסאות הפוכים. למרות זאת אני אופטימית ומאמינה שברגע שכולם יתחסנו החזרה לשגרה תהיה מהירה. יש קצת קשיים מסביב כרגע, גם הקיבוץ מקשה, אבל אני יודעת שנעבור את זה ומחכה כבר לחזור לעבוד, לראות את האנשים וליהנות מההופעות והאומנים".
תגובת הקיבוץ
מקיבוץ להבות חביבה נמסר: "בין להבות חביבה למועדון הברלה קיים הסכם שכירות. בשנים האחרונות היו מספר אירועים קשים שבחלקם אף הייתה מעורבת משטרת ישראל בין אורחי המועדון לבין תושבים ונערים שלהבות חביבה הוא ביתם.
"בעיות החנייה והרעש הן רק חלק מהבעיות. לאורך כל תקופת ההסכם הקיבוץ קיים את התחייבויותיו למרות הפרות שונות וחוזרות מצד המועדון ויתר על כן בתקופת הקורונה ניתנה למועדון הנחה משמעותית בשכר הדירה וזאת לאור הזדהות עם המצב הקשה של עולם התרבות. הסכם השכירות קובע את מועד היציאה של המועדון ואחריות הנהלת הקיבוץ היא לפעול בראש ובראשונה לשמירה על בטחון הנוער והתושבים. אנחנו מכבדים הסכמים.
"חבל שהמועדון לא פועל כך. אנו מאחלים למועדון ולכל עם ישראל שיחזור במהירות לשגרה טובה של עשייה חיובית ובריאות".
