רפי אוליאל (65) ויעקב גלאם (48), ילידי גבעת אולגה, החלו לאחרונה, כל אחד בנפרד, לספר בעמודי הפייסבוק שלהם את סיפורה של השכונה בה גדלו. הם מביאים את סיפוריהם של הדמויות הססגוניות שחיו בשכונה ומעלים זיכרונות מרגשים מילדותם בה.
2 צפייה בגלריה
אוליאל וגלאם. "יש תגובות גם מאנשים ששנים מתגוררים בחו"ל. השכונה היא בתוך הנשמה שלהם"
(צילום: אלעד גרשגורן)
גבעת אולגה, שאכלסה בשנות השישים את יוצאי המעברה הסמוכה אגרובנק, הייתה כור היתוך של תרבויות וחוויות, אולם ברבות השנים, דבקה בשכונה תדמית שלילית. באמצעות הסיפורים הנוסטלגיים, אוליאל (גילוי נאות: קרוב משפחתה של כותבת הכתבה) וגלאם, מעלים את קרנה של השכונה וחושפים את קסמיה. אוליאל אף מתכנן להוציא ספר שירכז את מיטב הסיפורים על כוכבי השכונה.
נעשה חסד
תושבים רבים באולגה חשים כבר שנים שהשכונה הפכה לחצר האחורית של חדרה. התחושות הקשות התגברו לנוכח צמיחתה של שכונת עין הים החדשה בסמוך. תושבי אולגה הלינו על היעדר השקעה עירונית ולא אחת ניסו לקדם היפרדות מעיריית חדרה. הפוסטים, שמאירים באור חמים ונוסטלגי דמויות מיתולוגיות מנוף ילדותם של הכותבים, זוכים להצלחה רבה בשכונה. תושבים רבים חשים שסוף סוף נעשה חסד עם שכונת מגוריהם, וצדדיה היפים והייחודיים נחשפים לעין כל. הסיפורים גם מאפשרים לתושבים החדשים להכיר את קורותיה של השכונה הוותיקה.
רפי אוליאל, איש מכירות בתחום הרכב, כבר לא מתגורר באולגה; אולם היא חלק בלתי נפרד מאישיותו. "הדבר הכי חשוב לי בכתיבה על אולגה זה שפתאום אנשים מתחילים להרים ראש", הוא אומר. "גם התושבים החדשים מתחילים להבין שהם הגיעו לשכונה מאוד מיוחדת, והם פחות מבוהלים ורוצים להיכנס להוויי שלה ולהיות שותפים במה שקורה. יש בכתיבה גם סוג של תיקון לדמויות שכולם הכירו ואולי נעשה להן עוול. הרבה פעמים בתגובות אנשים מכים על חטא על היחס שלהם לחלק מהדמויות. יש תגובות גם מאנשים ששנים מתגוררים בחו"ל. זה מדהים בעיניי. מתברר שהשכונה היא בתוך הנשמה שלהם".
גלאם: "התושבים אהבו אותם, את הדמויות האלו. אני רואה בתגובות היום. יש תגובות אוהבות, מפרגנות, תומכות ומכבדות. אף אחד לא הרגיש מעל מישהו. וכן, לפעמים יש גם הכאה על חטא"
הפוסטים של גלאם ואוליאל מתמקדים בדמויות מופת שיצאו מהשכונה, כמו הנווט ירון ויונטה ז"ל, שנהרג כשמטוסו נפל ב־1995 במדבר צין; וגם בטיפוסים בלתי נשכחים כמו תורג'מן "הג'ורדן של המטקות", יוסף אטדגי מוכר הנפט המיתולוגי, גרסונה השכנה שכולם באו לאכול אצלה, ג'וקי שהיה מעין גורו של קריאת העתיד והעבר, ריבו הצלם המשוטט, טפירו הספר השכונתי, בני נעליים (בנימין דוידי ז"ל) שמוגדר כ"עלי אקספרס של פעם", ורבים אחרים.
לאחרונה, גלאם, שהקים את קבוצת הפייסבוק "גבעת אולגה מאז ולתמיד", חקר וכתב על דמות שלא הכיר: קובי עבדו ז"ל (18), בן השכונה שנהרג במלחמת ההתשה. "אני אוהב את השכונה והאנשים, והעניין שלי לספר על האנשים בה התחיל לפני כמה שנים, כשהקמתי את הקבוצה", אומר גלאם. "המוטו שם היה שאנשים יתגאו בשכונה. העליתי בהתחלה סיפורי הצלחה של השכונה, כתבות חיוביות אודותיה, הישגים, ומשם התחלתי גם לספר את סיפורי נוף ילדותי. באולגה היו הרבה דמויות משעשעות. לרוב הדביקו להן סטיגמה של אנשים ברמה נמוכה, שלא בצדק. רציתי לחקור ולספר עליהם מעבר לצורה השטחית שבה תפסנו אותם כילדים. אני מתעניין באנשים. אני לא עושה את זה באופן שיפוטי. את כל האנשים שעליהם כתבתי, למעט קובי עבדו ז"ל, הכרתי. גם התעניינתי וחקרתי".
גלאם מספר על הקסם של השכונה: "חשבתי למה היו באולגה כל כך הרבה דמויות 'משעשעות' וטיפוסים בלתי נשכחים. הגעתי למסקנה שלא רק בגלל כור ההיתוך של מהגרים שהגיעו משלל תרבויות ויצרו סיטואציות קומיות למכביר, אלא גם כי לא היה כסף. כולם היו קשיי יום, לא היה כסף ללכת לתיאטרון, לצחוק קצת ולשכוח מתלאות היום, אז הרחוב היה ההצגה".
חלק מהמטרה שלך היא לעשות צדק היסטורי עם הדמויות?
"התושבים אהבו אותם, את הדמויות האלו. אני רואה את זה בתגובות היום. יש תגובות אוהבות, מפרגנות, תומכות ומכבדות. אף אחד לא הרגיש מעל מישהו. וכן, לפעמים יש גם הכאה על חטא. כשהפוסט סיפורי ולא ישיר, לא שיפוטי ולא מעביר ביקורת על אף אחד, לאנשים קל יותר להזדהות או לבקש סליחה, אם חשים צורך בכך. להבדיל, בפוסט האחרון שלי על קובי עבדו קיבלתי תגובות מרגשות מאוד, למשל ממישהי שסיפרה לי שבעלה היה עם קובי בבסיס, ולא דיבר על זה 47 שנים. כשהוא ראה את התמונה בפוסט, הוא בכה וסיפר על זה. אותי זה מרגש. אני מקבל גם תגובות כמו 'תודה שסיפרת על דוד שלי, מי הוא היה'".
ספר מסע
רפי אוליאל מסביר כי הכתיבה שלו היא בעקבות געגועים ל"ביחד" של פעם. לימים שבהם הבתים היו פתוחים ושכנות היו מאכילות ילדים של חברים. "הרעיון הוא לא לברוח מהעבר שלך אלא לרדוף אחריו, כדי להבין איך האנשים האלה, ההורים שלנו, שלא היה להם כלום, חיו, יצרו, עבדו ופרנסו משפחות של עשרה, 12 ילדים. היה להם משהו להיאחז בו. חדוות יצירה של לפרנס ולחנך, שהילדים לא יפלו לפשע, ולבנות מדינה. היום הילדים שלנו, בתרבות השפע, עם רדיפה מטורפת אחרי כסף, לא מבינים שגם אם יהיו להם עוד 200 רכבים חדשים, זה לא משהו שהם יכולים להיאחז בו. קונים וקונים מחשש שהילדים שלהם יישארו מאחור. פעם לא הייתה לנו בעיה כזו. כולנו היינו מאחור. למישהו היה כדורגל, אז כל השכונה שיחקה בכדורגל הזה. כשנקרע הלכנו לחייט שיתקן. אם למישהו בשכונה הייתה שמחה, כולם היו שמחים על באמת; ואם קרה משהו עצוב, כל השכונה נכנסה לעצבות. לא היה עניין של אני ואתם.
"פעם חזרתי מהצבא במלחמת ההתשה, אחרי ארבעה חודשים שלא הייתי בבית. הגעתי בשלוש בבוקר, וכל השכונה הייתה בבית. ראו אור אצל הוריי והגיעו עם ממתקים, שירים. שפכו עליי מים ונישקו ומה לא. היום שומעים אצלך רעש בשלוש בבוקר, מזמינים לך משטרה".
אחרי שהצליח להציף את גלי הנוסטלגיה שוקד אוליאל על הוצאת ספר שיאגד את הפוסטים שאנשי השכונה אהבו. "אני לא חושב שחוויתי כזו התרגשות מטורפת מאז שנולדו ילדיי", הסביר לקוראים. "עברנו מסע יחד, וכמו כל הדברים הגדולים זה הפך להיות סיפור חיינו. עכשיו המסע הזה הגיע לקיצו ואני עושה מה שהפצרתם בי לעשות: מוציא ספר שיספר על הדמויות שעיצבו את חיינו, ספר קסום שנוצר מתוך געגוע, מתוך הבנה שהסיפורים האלה הם מנגינת חיינו. אין לי כל כוונה להרוויח ולו שקל אחד מהספר החשוב הזה. אני מקווה שכולם יתרגמו את אהבתם לשכונה להשתתפות בהוצאת הספר".
כותבים את ההיסטוריה
רפי אוליאל על
אורי אליהו ז"ל, שנהרג במלחמת יום הכיפורים:
"השכונה בתחילת שנות השבעים רחוקה מהאתוס הצבאי ואורי עושה מעשה, הופך להיות אחד מהסנוניות הראשונות ומתנדב ליחידה מובחרת. אורי, הנער הגדול, הגבוה והחזק, הופך להיות אחד הלוחמים המובילים בפלוגה. הוא מאגיסט, תפקיד שדורש כוח רב ומוטיבציה. ואנו הנערים מביטים בו, כשהוא בא לחופשות הנדירות שלו, בהערצה גדולה. כבר אז אני מקבל החלטה להצטרף ליחידה של אורי. יום כיפור, השעה 14:00, ואזעקה נוראית מפלחת את אווירת החג. מלחמת יום הכיפורים החלה. לאלה שלא חוו את הימים הנוראים האלה אומר שהיו אלה ימים איומים, חוסר בהירות על מה שקורה בחזית, שמועות איומות על חורבן הבית, כאוס מוחלט בחזית ובתוך כל הזוועה הזו מגיעה הידיעה הנוראית על נפילתו של אורי. אורי נהרג והשכונה נכנסה למין אבל קולקטיבי, מין יגון ענק. הוריו המרוסקים הפכו לסמל למה שקרה במלחמה הארורה הזו".
יוסף תורג'מן ז"ל:
"אני מחליט לעשות הליכה קצרה לים, מגיע כמעט עד החוף ונזכר ביוסף תורג'מן האיש והאגדה. תורג'מן היה כל מה שיפה בחוף של השכונה, הוא היה שחקן מטקות מן השורה הראשונה, לא פעם יכולת לראות עשרות אנשים עומדים וצופים במשחק מטקות וירטואוזי. תורג'מן הפך את משחק המטקות לאומנות, היכולת הפיזית שלו, הכשרון הטבעי שלו, כל זאת הביא אותו ליכולות לא הגיוניות. הוא היה הג'ורדן של המטקות".
יעקב גלאם על
בנימין דוידי ז"ל,שנהרג בתאונת אופניים:
"מעטים ידעו מי זה בנימין דוידי. אנחנו בתור ילדים בשכונה קראנו לו בני זלפה. רק מאוחר יותר הבנו שזלפה זו אמא שלו, אבל גם את השם הזה שכחנו מהר. כל השכונה ידעה מי הבנאדם, אבל השם שלו היה קצת שונה. זהו איש שהקדים את זמנו בהמון דברים. היום אנחנו עדים לתקופה של שינויים בתחום המסחר; אם פעם הכל נמכר בחנויות, היום רבים מזמינים אליהם הביתה, דרך 'איביי', 'עלי אקספרס' ודומיהם. האיש הזה היה ה'עלי אקספרס' של פעם. מהחנויות הוא העביר את המכירות עד ליד הבתים. בזמנים שבהם לא הייתה מודעות לספורט, האיש הזה הלך ורץ עשרות קילומטרים ביום. למה נזכרתי בו עכשיו? אני פשוט רואה שהמכוניות החדשות מכבות את עצבן בצמתים ונזכרתי שפעם נסעתי איתו ובכל פעם, כשהגענו לירידה או רמזור, הוא כיבה את האוטו. כן כן, אני יודע, כולם קראו לו בני נעליים. איש טוב היה בני. טהור. רק חבל שגם בלכתו מן העולם הקדים את זמנו".
ניסים פאפו בלו ז"ל:
"ניסים פאפו בלו היה מאוהב בים. הדיג גרם לו לרוגע. מומחה לתיקון סירות, שחברות ענק השקיעו שעות על גבי שעות בכדי לשכנע אותו לעזור להן, לדעת איך מתקנים נזקים בסירות. כאשר אני נמצא בחוף הדייגים, התחושה היא שעוד רגע הוא יוצא מתוך הקראוון החלוד, אחרי שהכין לחבר'ה מנת דגים חריפה. הריח האהוב עליו היה ריח הים שברקע, עם קישוט ריח הקפה השחור. רק שהשחור של אותו היום השתלט על הכול. על אדם שנפטר ביום פטירת אביו או אמו אומרים שהוא דאג שיזכירו את הוריו, אז מתי לדעתכם הוא נפטר? שכונה שלמה נכנסה להלם. נסים בלו פאפו קיבל דום לב במקום שהוא אהב. במהלך שיט בים".
לכל העדכונים - חדשות חדרה
