למרות המהומות הקשות, הדו קיום לא נפגע במוסד הפסיכיאטרי שער מנשה.
קראו עוד:
יסאר עתאמנה אח בכיר ומרכז תחום ניהול סיכונים ובטיחות הטיפול במוסד, מספר כי אינו רואה את היחסים כדו קיום, אלא כחברה שיתופית. "קרוב ל-25 שנים שאני עובד בשער מנשה. בדרך היו המון קונפליקטים פוליטיים בין ערבים ליהודים. מלחמות בעזה, מהומות אוקטובר בשנת 2000", הוא מסביר.
"מה שמאפיין את העבודה שלנו בשער מנשה זו מטרה משותפת אחת, הצלחת הטיפול. אצלנו לא מדובר בדו קיום אלא בחברה שיתופית, במסגרתה הערבי רואה עצמו שווה אל היהודי שרואה עצמו שווה אל הערבי. האתגר המיוחד שלנו הוא שהמטופל יהיה בריא ושלם ואנחנו נצליח בטיפול בו. זה מאחד אותנו למעין חברה אוטופית ואני נהנה מזה".
"אצלנו הערבי נחשף לנפש של היהודי וההפך, וזה יוצר מיזוג מדהים וחברות משותפת. כשאתה נחשף לדאגות של הקולגה שלך, זה מקדם את החוסן שלנו ויוצר חברויות, אם אין את זה האנושיות שלך נפגעת, אי אפשר לעבוד שמונה שעות במחלקה קשה, עם משימה קשה כשגם הפן החברתי פגום, זה אומר שהטיפול במטופל, מה שהכי חשוב לי, ייפגע ואז איבדנו את המטרה בדרך. כמובן כל אחד חופשי להאמין באמונות שלו אבל אנחנו לא מביאים אותם לשער מנשה והעולם החיצון לא חודר אותנו".
אין שום מתיחות על רקע דת? לאום?
"אין. יש לנו יעד משותף וכולם מכירים נבכי נפש של השני זה יצר חברה בתוך חברה. הלוואי והעולם בחוץ היה לומד מאיתנו מהי הרמוניה. התפקיד שלי למשל מביא לכך שהמפגש הראשון שלי עם האח והרופא יכול להיות מלחיץ, אבל בגלל שהיחסים בין כולנו כל כך נפלאים גם זה מתנהל מדהים".
אביטל קרבל נסאגי, אחות אחראית מחלקה פתוחה ב' בשער מנשה: "25 שנים אני עובדת בשער מנשה ובמחלקה הספציפית הזו 10 שנים. אצלי בצוות הסיעודי חצי מהעובדים מוסלמים. לא מורגשים אצלנו מתח ופוליטיקה. בעבודה אין כל משמעות לערבי או יהודי. גם אצל המטופלים כמו אצל הצוותים יש חברויות אמיצות כשאצל המטופלים זה הכי יפה לראות, כי זה בא ממקום טבעי. בין כולנו יש רגישות, סיוע ותמיכה ויש חברויות חזקות. מתארחים בבתים זה אצל זה, הולכים לאירועים וכל מה שחברים עושים ביחד".
