דמעות זלגו מעיניה של הנזירה גרטרוד (46) לעבר האדמה הכתומה שלמרגלות הקילימנג'רו.
בתוך הטבע הירוק של טנזניה נמצאת הכיתה בה היא מלמדת בצפיפות 56 תלמידים בבית הספר הציבורי "מטלה".
תאונת הדרכים שעברה לפני כמה שנים הותירה צלקות בפניה. "אחרי האשפוז הארוך והניתוחים החלטתי שאני רוצה להעניק לעולם את המתנה שלי והפכתי למורה", היא אומרת.
קראו גם:
בחג סוכות הצטרפתי ל־23 חברי המשלחת ההומניטארית של ארגון helpapp, המעודד אנשים להתנדב בקהילה. רובם צעירים בגילאי ה־20, אבל יש גם מבוגרים יותר. גברים ונשים, סטודנטים ואקדמאים, דתיים וחילונים, שכירים ומובטלי קורונה, ולכולם מכנה משותף: הנכונות לשלם 5,500 שקל ולנסוע עד לקצה העולם כדי להתנדב ולעזור לילדים.
"אני כל כך שמחה שבאתם כי זה מייצר תיאבון ללמוד", קידמה את פנינו גרטרוד באנגלית עם מבטא טנזני כבד. "מאתגר ללמד בתנאים האלה. השיפוץ שאתם מתכננים יגרום לתלמידים לבוא בבוקר".
שעה ברגל לבית הספר
התלמידים, חלקם יתומים, באים ברגל מהכפרים הסמוכים, ויש ביניהם כאלה שצועדים שעה לכל כיוון. הקשר המיידי והקרוב שהם מייצרים איתנו מפתיע, בעיקר כשהם נצמדים לחיבוק ספונטני של בוקר, צהריים וערב. "הם לא ראו מעולם אנשים לבנים", מסבירה גרטרוד. "אמרתי להם שהגעתם במטוס מתוך השמיים והכוכבים. הם שאלו מי שלח אתכם ועניתי: 'אלוהים בעצמו'".
יד האלוהים כנראה היתה בדבר, כי רק בנס המשלחת ה־30 של הארגון יצאה לדרכה, מצוידת בחצי טון של ילקוטים, מחברות, צבעים ומשחקים. הקורונה והסגר השני איימו לבטל הכל ברגע האחרון. אם כותבים את מילות החיפוש "טנזניה" ו"קורונה" מיד נתקלים בסרטון של נשיא המדינה ג'ון מוגולי מלפני חצי שנה בו הוא קורא לתושבים להמשיך בשגרת חייהם כרגיל, כי לטענתו דגימות מדם עז, שמן מנועים ופרי הפאפאיה שהוא שלח למעבדה המרכזית במדינה חזרו חיוביות לקורונה.
המסר ירד לשטח, ואכן, בעיירות ובכפרים אין מסכות או אלכוג'ל ויש הרבה פאפאיות ועיזים.
קשה למצוא כאן סימן כלשהו למגיפה העולמית, אבל בישראל מגדירים את טנזניה כמדינה אדומה, מה שהוביל לביטולן של 11 משלחות של helpapp בחצי השנה האחרונה. "הן נפלו בזו אחר זו כמו מגדל קלפים אכזרי", אומר מייסד ומנכ"ל הארגון איתי מתיתיהו (36, נשוי ואב לשני ילדים), חבר במועצת עיריית ראשון לציון ומחזיק תיק הנוער והצעירים.
"עברתי משבר קשה. זה מפעל חיים, נתתי את חיי לארגון הזה והבנתי שזה הזמן לעצור קצת ולשחרר".
מתיתיהו גדל על הברזלים של שכונת נווה חוף בראשון. "מכיתה ו' ועד הגיוס שיחקתי כדורסל ובלי המסגרת הזו אני לא יודע איפה הייתי מוצא את עצמי", הוא מעיד. "רבים מאלו שגדלו איתי בשכונה סיימו במקומות לא טובים".
הוא אמנם עומד להתמנות בקרוב לסגן ראש העירייה של העיר הרביעית בגודלה בישראל, אבל הוא בהחלט לא הפוליטיקאי הקלאסי והמחויט, אלא יותר סחבק של דגמ"ח וטי שירט. זה מייצר קרבה מיידית לאנשים וזה בטוח עזר לו להוציא את המשלחת הזו לדרך כנגד כל הסיכויים.
אספרסו וכדורגל
ביום הראשון נסענו במיניבוס בדרך בוצית. חלפנו לצד עצי באובב ושדות תירס ועצרנו מול מחסן חקלאי רעוע, שבמהרה התברר שהוא בעצם בית הספר "מטלה" שאותו נשפץ בשבועיים הקרובים. כל 250 התלמידים המתינו לנו בשורות מסודרות בצידי השביל וקיבלו את פנינו בשירה ובמחולות. בשנייה אחת התפוגגו החששות, השאלות והציניות ורק הלב דיבר כשהילדים שרו במקהלה "וולקאם, וולקאם ורי נייס טו מיט יו".
חשבנו שזה רגע השיא, אבל אז הגיעו רבים נוספים. שנייה אחת אתה בישראל המודרנית, מאופק עם פאסון ואספרסו בשגרת קורונה לחוצה, ומיד אחר כך באפריקה, צורח משמחה במגרש מאולתר עם 50 ילדים ושלושה כדורים, מחזיק במיומנות מקל לימבו, קופץ בחבל, מחלק מדבקות סמיילי שמשנות את כל עולמם ומשחק שעות בצבעים וניירות עם ילדה יפה בשם אליס (7) שריגשה את כולנו.
הלכתי להסדיר נשימה מתחת לעץ בננה ורשמתי לעצמי: "הם לא יודעים מי זה מסי או רונאלדו. הבגדים שלהם קרועים. ואולי הם יותר מאושרים מהרבה ילדים בישראל שאני מכיר".
7 צפייה בגלריה
שיעור בכיתה. "לא באנו ללמד מתמטיקה ואנגלית אלא ערכים, מנהיגות וחיבור לעולם"
(צילום: משה מיכאל)
מדד האושר של ילדי בית ספר "מטלה" נשאר יציב בלי קשר למצב התחזוקה הרעוע של המקום: חורים בתקרה וברצפה. על חשמל אין מה לדבר ובברז היחידי בסביבה לא תמיד יש מים. בכל זאת הפשלנו שרוולים והתחלנו בפעילות שלשמה התכנסנו: שיפוץ המבנים.
באחד הבקרים הכריז דודי מלול (47), מנהל העבודה בהתלהבות: "חברים, הצלחנו לגייס כסף להקמת שירותי בול פגיעה חדשים", אז עזבנו לרגע את השפכטלים ומברשות הצבע ומחאנו כפיים. מדד האושר שלנו זינק.
במקביל לעבודה הפיזית, נכנסנו גם לכיתות. לימדנו אותם להכין מטוסים מנייר לראשונה בחייהם וההתרגשות הרקיעה שחקים. שאלנו לאן היו רוצים לטוס בעולם. רובם ענו טנזניה. "לא באנו ללמד אותם מתמטיקה ואנגלית אלא יותר על ערכים, מנהיגות וחיבור לעולם", מסבירה יעל הולאן (30) מתל אביב, מורה בשבתון שהופקדה על נושא התכנים.
"הכנו את עצמנו חודשיים, החל מהמשפט הראשון שנגיד בכיתה. רצינו לחשוף אותם לתכנים מעצימים. דיברנו על מנהיגים שאליהם הם יכולים להתחבר כמו נלסון מנדלה. רציתי שיחלמו ויראו מעבר למה שנמצא מולם. באנו לתרום והם תרמו לנו בחזרה. המפגש הזה נותן זווית הסתכלות חדשה על מה שקורה מעבר לבועה שלנו".
להט"בי ודתייה
במלון הקטן בו ישנו, יחד עם המון יתושים טנזניים עירניים במיוחד, שיתף אותי מתיתיהו ש"הארגון קיבל לראשונה תרומה של עשרות אלפי שקלים משגרירות ישראל בקניה (שאחראית גם על טנזניה) ומש"ב - סוכנות הסיוע של ישראל".
עיניו הנוצצות הבהירו עד כמה חשובה לו ההכרה הרשמית של ישראל במפעל חייו. השגריר עודד יוסף בירך על הפעילות: "מאוד מרשים לראות את המסירות של הצעירים הישראלים אפילו בשעת משבר עולמי", אמר.
אחרי הכסף, מתיתיהו דיבר על ערכים: "הרעיון הוא להתמודד עם השברים החברתיים והשסעים בתוך ישראל. הדתייה, הלהט"בי והצעירה ממוצא אתיופי, כולם מתחברים במסע המאתגר הזה למי ששונה מהם. הם מייצרים שיח שביומיום לא היה קורה".
7 צפייה בגלריה
"לימדנו אותם להכין מטוסים מנייר לראשונה בחייהם וההתרגשות הרקיעה שחקים"
(צילום: משה מיכאל)
תכף חוזרים ארצה, מה האנשים ייקחו מפה לישראל?
"התנדבות היא התרופה שמייצרת עשייה חיובית ותקווה. אחרי המסע הזה ממשיכים להתנדב ביתר שאת והאימפקט על החברה הישראלית הוא עצום. לא מעט מתנדבים שנסעו לאפריקה חזרו משם והקימו עמותות סיוע בארץ ובכל פעם שיש צורך אנחנו באים".
בערב האחרון של המשלחת בטנזניה, מתיתיהו העביר בקבוצת הוואטסאפ הודעת וידיאו שפנתה אל הלב של כולנו: "מחר יום אחרון והפרידה מהילדים מאוד חשובה מבחינה פסיכולוגית. אנחנו לא רובוטים ויהיו דמעות וכאב, אבל עדיין תחייכו ותיקחו את הטוב מכל דבר. היינו, עשינו, תחבקו אותם חזק ותמשיכו הלאה".
נפרדנו בכאב מהול בתחושת סיפוק וחזרנו הביתה. באמצע תקופת הבידוד המעיקה מתקבלת לפתע הודעה מחברה ותיקה שמעלה חיוך: "בית הספר כל כך יפה עכשיו", כותבת לי הנזירה מאי שם. "בזכות הנתינה שלכם והשיפוץ הרבה יותר נעים ללמוד וללמד. אני מתפללת שאלוהים ימשיך להדריך אתכם".
הכתב היה אורח ארגון helpapp במסע לטנזניה
