דבר לא הכין את לימור אשתר חטב (47) תדמיתנית בחברת דלתא מחדרה, למסע המאתגר ביותר בחייה.
בגיל 44, כשהיא בשיא הכושר הגופני שלה ומגדלת את שלושת ילדיה (20,16,7), יחד עם בעלה שלומי, אובחנה לימור כחולה בסרטן לימפומה מסוג הודג'קין דרגה 2. היא טופלה במכון ההמטולוגי במרכז הרפואי ''הלל יפה'' בראשותה של ד"ר אורית סופר, והבריאה. זמן קצר לאחר מכן הרגישה שוב גוש קטן בצווארה ונאלצה לעבור עוד סדרת טיפולים והקרנות. כיום, לאחר שניצחה את הסרטן פעמיים, היא חותרת על סאפ, מלווה נשים חולות סרטן, מארחת בביתה שיעורי תורה ובעיקר מגשימה את עצמה בכל יום מחדש.
גירודים בצוואר
"סבלתי מגירודים בלתי פוסקים באזור הצוואר, הבטן והרגליים. ניסיתי עשרות משחות וקרמים להרגעת העור, ושום דבר לא עזר", היא משחזרת את הסימנים מהם התעלמה לפני שלוש שנים. "זה היה סמוך למועד האזכרה של אבא שלי ז"ל, וחשבתי לעצמי שזה כנראה נובע מתחושת מועקה שמלווה אותי בימים האלו. בסוף דצמבר 2019 טסתי לחו"ל עם חברות. תוך כדי התארגנות בחדר במלון, צפיתי בטלוויזיה וראיתי פרסומת של בחורה צעירה שמיששה את צווארה והרגישה גוש חשוד. היא פנתה מיד לרופא, שאיבחן כי מדובר בסרטן. אני זוכרת שהסתכלתי על חברה שלי ואמרתי לה מיד: 'זה בדיוק מה שאני מרגישה. זה בטוח סרטן'. החברה ניסתה להרגיע אותי, אבל בתוך תוכי ידעתי שזה המקרה שלי"
כשחזרה ארצה, הגיעה לבדיקה שגרתית אצל כירורגית שד בעבודה שלה בדלתא וביקשה ממנה לבדוק את הגוש בצוואר. הרופאה המליצה לה לפנות בדחיפות לבדיקת אולטרסאונד צווארי. בבדיקה התגלה ממצא חשוד והיא הופנתה בבהילות להתייעצות אצל רופאה מומחית להמטולוגיה. לאחר המלצות שקיבלה, הגיעה לחוות דעת אצל ד"ר אורית סופר, מנהלת המכון ההמטולוגי במרכז הרפואי הלל יפה. "הבנתי מיד שאני נמצאת בידיים טובות. כבר בפגישה הראשונה, ד"ר סופר נתנה לי את מספר הנייד הפרטי שלה למקרה שארצה לדבר או להתייעץ. היא שלחה אותי בדחיפות לבדיקות דם ו-CT צווארי, והרופאים אבחנו שיש לי כמה גידולים בבית החזה ובצוואר", היא מספרת. במקביל, החליט פרופ' יצחק ברוורמן, מנהל מחלקת אף אוזן גרון וכירורגיה ראש צוואר ב"הלל יפה", לאשפז אותה עוד באותו היום כדי לערוך בירור מקיף במצבה.
"הכל קרה כל כך מהר", משחזרת לימור בקול חנוק מהתרגשות. "אני ממש התחננתי שיתנו לי עוד יום לפני האשפוז, שאוכל לספר בעצמי למשפחה. חוץ מזה שאני בעצמי לא עיכלתי. באותו הבוקר יצאתי לבושה ומאורגנת לעבודה עם תיק האימון ברכב ולא עלה בדעתי שמאותו בוקר שגרתי למדי, החיים שלי הולכים להשתנות מקצה לקצה. באותו ערב הודעתי לילדים שלי שאמא יוצאת למלחמה ובעזרת השם היא תבריא וזה יהיה מאחוריה''.
''למחרת כבר התאשפזתי למשך שבוע במחלקת אף אוזן גרון ב'הלל יפה' כאשר כל צוות המומחים התאגד סביבי והחליט עבורי מה הטיפול הנכון והיעיל ביותר. ואני, שוכבת שם חרדה לגורלי, אך מרגישה בידיים טובות''.
3 צפייה בגלריה
המכון ההמטולוגי בהלל יפה. "אני לא יודעת איך הייתי מצליחה לעבור את הטיפולים והתקופה הקשה הזו ללא האנשים המדהימים הללו"
(צילום: באדיבות בית החולים הלל יפה)
אלא שאז היא ביקשה לדחות את הטיפולים בשבוע בשביל נסיעה לחופשה, רגע לפני התקופה הקשה בחייה. "החלטתי שאני חייבת לקחת פסק זמן מהחיים. נסעתי עם חברות לחופשה. נהניתי, חגגתי, ביליתי וחזרתי היישר לכורסת הטיפולים''.
העולם נעצר
עם חזרתה עברה בדיקות שאימתו את החשד – סרטן לימפומה מסוג הודג'קין שלב 2, שדורש טיפולי כימותרפיה. "אחת לשבועיים הגעתי לקבל טיפול כאשר צוות המכון ההמטולוגי עטף אותי לאורך כל הדרך. אני לא יודעת איך הייתי מצליחה לעבור את הטיפולים והתקופה הקשה הזו ללא האנשים המדהימים הללו".
מה החזיק אותך בימים של הטיפולים?
"הכל. בעיקר בעלי שהיה נסיך עולם בכל התקופה הזו. הוא לקח את זה הכי קשה ובגלל שהוא עצמאי הוא שם הכל בצד והיה שם בשבילי והגיע איתי לכל הטיפולים. לא רציתי שאף אחד יראה אותי באותה תקופה, אף אחד מהמשפחה הקרובה. אני חושבת שהתקופה הזו של המחלה קרבה אותנו אחד לשני, והבנו כמה אנחנו חזקים, כי יש לא מעט זוגות שלא מחזיקים מעמד במצבים כאלה. אני מודה שהנוכחות שלו והעובדה שהייתי מוקפת בילדים והמשפחה שלי, חברים כולל אלו מהעבודה שהיו מדהימים ותמכו בי, וצוות רפואי מושלם, כל אלו עזרו לי, כי באותה תקופה פעלתי על אוטומט. את כאן ועכשיו. את חייבת להילחם למרות שאת לא יודעת מה יהיה הלאה כי את רוצה לשרוד את התקופה הנוראית הזו".
מה היה לך הכי קשה?
"שאחרי הטיפול השני התחילה הנשירה. החלטתי שאני הולכת להסתפר ולא מוכנה לראות עוד שערה אחת נושרת משערי. קניתי פאה יפה שתלווה אותי במסגרת החודשים הקרובים. אני חושבת שממש חייתי מטיפול לטיפול, כאשר כל פעם הגוף נהיה חלש וכואב יותר. הגעתי למצב שלא יכולתי לקום מהמיטה. הייתי כאובה ומותשת, חרדה ליום הבא שיבוא. אני זוכרת שכבר בטיפול השלישי, הקורונה החלה להרים ראש. קפסולות, בידודים, סגרים. אני חושבת שהייתי בין האנשים הבודדים שאהבו את הקורונה. הרגשתי שהעולם נעצר יחד איתי. בסופו של דבר סיימתי את סדרת הטיפולים. התוצאות אישרו סופית שאני נקייה וניצחתי את הסרטן".
להתחיל מחדש
אלא שלחיים תוכניות אחרות. ארבעה חודשים לאחר מכן, התעוררה לימור וגילתה שיש לה שוב גוש בצוואר. ''התייצבתי בחדרה של ד"ר סופר. הביופסיה איששה שזה אכן סרטני. הפעם קיבלתי טיפול כימותרפי קצר ואושפזתי למשך שלושה שבועות במהלכן עברתי השתלת מח עצם, בבית חולים שיבא-תל השומר. לאחר מכן התחלתי לקבל טיפול ביולוגי למשך מספר חודשים ובמרץ 2021 הסרטן נעלם. אגב, דווקא אז כשהייתי בהשתלה של המח עצם והייתי תחת כל כך הרבה תרופות ומורפיומים ובמצב נפשי גרוע מאוד, בחרתי לעשות דברים חדשים בחיים שלי. אני זוכרת שהייתה שם עובדת סוציאלית שאמרה לי לחשוב על משהו שיעשה לי טוב ובגלל שאני חולה על הים בחרתי בסאפ. ידעתי שזה מה שאני אעשה כשאצא מבית החולים, ואכן חודש וחצי אחרי שהשתחררתי עמדתי על סאפ, למרות שהגוף בהתחלה לא נשמע לי אבל היה לי כיף. למדתי חתירת סאפ בקבוצה של דנה ענבר במכמורת, ועד היום אני חותרת יחד עם קבוצה שהתאהבה, כמוני, בים".
לימור מספרת שהתקופה הזו בחייה, גרמה לה להבין לעומק שהאמירה "לחיות כאן ועכשיו" היא לא סתם קלישאה. "בעבר הייתי מאוד מחושבת, שקולה. היום אני יודעת להעריך כל יום מחדש", היא מסבירה. "כיום, אני מגשימה את עצמי כל יום מאז. אם אני רוצה לנסוע או לטוס, אז אני אעשה את זה. אני כבר לא רואה בעיניים. לא בגלל שאני מפחדת שזה יחזור, אלא כי אני חיה את חיים. לא נתקעת על דברים אבל יותר קשובה, בעיקר לעצמי כי אני חוגגת כל יום את החיים שלי, עבורי זה לא מובן מאליו המתנה הזו שקיבלתי. אני מודה כל בוקר לאלוהים. האמונה מאוד עזרה לי בתקופה הזו וגם לשלומי בעלי שהוא בן אדם מאמין שלקח על עצמו מאז שהבראתי לעשות אצלנו שיעור תורה לבנים ובנות בלי הפרדה. אנחנו מארחים אנשים אצלינו בבית בכל יום ראשון עם הרב חגאי כהן או רביב בהדני שמעבירים פה שיעורים מעניינים.
"בנוסף, כחלק מהשינוי שעברתי אני עוזרת לנשים במצב שהייתי בו. נשים שחלו. אני עוזרת להן להתמודד, מלווה אותן ומקשיבה להן, כי הייתי בדיוק במצב שלהן, ולכן אני מבינה מה הן עוברות, מרגישות. אני מנסה לתת להן את הכלים והאמונה שהן יחלימו וינצחו את המחלה, כי הן הרבה יותר חזקות ממה שנדמה להן. חלקן הן חברות שלי לצערי. זה מאוד קשה. שתי חברות איבדתי השנה וזה פשוט בלתי נתפס כי הן לא יצאו מזה. זה דבר נורא".
היו רגעי שבירה מאז שהחלמת?
"ברור. יש כל הזמן. למשל השבוע חזרתי למגירה בה אני מאפסנת את הפאה שחבשתי בזמן המחלה. דיברתי עם אמא שלי וסיפרתי לה שאני לא מסוגלת לגעת בה ואני רוצה לתרום אותה. זו פאה של המון כסף. היא בתוך שקית. כשאני רואה אותה אני מקיאה. זה ממש מחזיר אותי אחורה כי בתקופה שזה קרה הייתי בסוג של הכחשה. וכל פעם שאני רואה משהו שקשור לתקופה ההיא זה מחזיר אותי. אגב, אני ממשיכה להגיע למכון ההמטולוגי ב"הלל יפה" אחת לשלושה חודשים לביקורת וכל פעם מחדש מברכת את הצוות, מודה לו על הטיפול, התמיכה והליווי בתקופה הקשה ביותר בחייה.
מה המסר שלך למי שקורא את הכתבה?
"אני מבקשת שאנשים יהיו יותר קשובים לגוף שלהם. לעשות בדיקות ולא לחכות. אם משהו מרגיש לא טוב, לבדוק. אני הלכתי שכבר יצא לי גוש. בנוסף, אני חושבת שאם כל מי שהיה חולה היה משתף את מה שהוא עבר ואת התופעות שהוא חווה, זה היה עוזר מאוד. למשל לי אישית היו סימנים כמו של גרד בכל הגוף במשך כמעט שנה וירידה במשקל, והזעות לילה, ולא התייחסתי לזה. במקום לעשות בדיקות ואולי להציל את עצמי הרבה לפני, לא התייחסתי לסימנים האלו. המזל שלי היה שבעבודה שלי עושים לנו פעם בשנה בדיקת שד כירורגית ובזכות הרופאה שם שהסכימה לבדוק לי את הגוש, לא דחיתי את הטיפול בזה, ולכן אני מקווה שעוד מקומות עבודה יאמצו את זה ויביאו בדיקה שכזו לעובדים. זה מטורף כמה שזה מציל חיים".
