נועם לקס בן ה-13, תלמיד חטיבת הביניים תיכון חדרה שבבית אליעזר, פתח לאחרונה בקריירה של מרצה בתחום הנגישות, וידיו מלאות.
קראו עוד:
לקס הוא בנו של גולן לקס (45), תושב העיר, שמנהל בהתנדבות את סניף נגישות חדרה ישראל כבר שבע שנים. נועם חי את הנושא מאז נולד. לאחרונה, יזם הרצאה בכיתתו, ולשם כך התנייד במהלך כל יום הלימודים בכיסא גלגלים.
העבודה של אבא
זרעי הקריירה החדשה של לקס הצעיר, נזרעו לפני כשלוש שנים, אז הצטרף לאביו לאחת מהרצאותיו על סיפור פציעתו, שיקומו וסוגיות הקשורות לנגישות. "אני אוהב ללכת עם אבא לעבודה", אומר נועם. "באמצע אחת ההרצאות שלו בפני תלמידי בית ספר הוא היה צריך להתפנות. הוא אמר לי 'תחליף אותי'. הייתי אז בן 10 ופשוט דיברתי על איך זה להיות הבן של אבא בכיסא גלגלים. התלמידים שאלו שאלות, כל הידיים כמעט היו באוויר, כי הם רצו לשאול שאלות שלא היה להם נעים לשאול את אבא. ככה התחלתי בעצם להיות חלק מההרצאה. לא מזמן העברתי הרצאה בכיתה שלי, לא הכנתי מילה אחת כתובה, דיברתי מהלב. הסברתי איך הוא נפצע, מה הוא יכול לעשות ומה לא ועניתי על כל שאלה. הגעתי בכיסא גלגלים והתניידתי בו במשך כל היום ואפשרתי לחלק מהתלמידים להרגיש איך אבא מרגיש".
היו קשיים בעקבות המצב של אבא?
"הדבר היחיד זה שבבית הספר היסודי, לפני שהיו באים אליי חברים, הייתי מספר להם מראש שאבא בכיסא. לא רציתי שיגיעו, יופתעו וירגישו שהם צריכים לרחם עליי. כשסיפרתי חלק באמת אמרו לי 'מסכן', אבל לי היה חשוב להראות שאבא שלי מגניב ואת הדברים הטובים, ושלא ישפטו אותי. אבא שלי לא מסכן. יש הרבה דברים טובים שבאים עם כיסא הגלגלים, למשל אם מסעדה מלאה, אבא מדבר כמה שניות עם האחראי ולא רק שאנחנו נכנסים, אלא למקומות של ה-VIP. אני לא מפסיד כלום. אבא עושה איתי הכול. בנינו בית עץ ביחד, שטנו על חסקה, עלינו על מתקן בלונה פארק".
גולן לקס, נשוי (לעינבר דרור לקס, אוצרת מוזיאון העיר חיפה) ואב לשניים הוא אחת הדמויות הבולטות בעיר, ופעיל מרכזי בנושא הנגשתה. בשנת 2000 בהיותו בן 23, נפצע בתאונת דרכים בניו זילנד, והדבר שינה את חייו. "ללא סיבה נרדמתי, הייתי עם רכב, לא שיכור ולא עייף, והתעוררתי תוך כדי התהפכות", הוא מספר. "הייתי מאושפז שם ובארץ במשך שנה, ועוד שנה באשפוז יום. אחר כך עברתי שיקום וטיפולים רבים כמו שחיה טיפולית, רכיבה טיפולית, פיזיותרפיה, עד שהחלטתי שהשיקום הכי טוב זה החיים עצמם, ולא כל יום לנסוע לבתי חולים. יצאתי לחיים, לעבוד וללמוד. מהתאונה הזו יצא לקס כשהוא מתנייד בכיסא גלגלים. הוא מזיז שתי אצבעות ביד שמאל, מה שהפך אותו, בהכרח לשמאלי, באמצע החיים. אחת ההרצאות שלו, אגב נושאת את השם "סוס עץ בשתי אצבעות".
לעשות הכל
מאז יצא לעולם כהגדרתו, עבד בחברה שמפיקה טיולים נגישים, פתח עסק עצמאי לציוד שיקומי, עבד בעולם הפרסום, הנגיש פארקים וחופים עם שבילים מיוחדים לכיסאות גלגלים, והיה שותף במיזם תעסוקה לאנשים עם מוגבלויות win work, בשיתוף ביטוח לאומי וחברת אמדוקס. כמנהל בהתנדבות של נגישות ישראל שלוחת חדרה, בשבע השנים האחרונות, הוא הלוחם של כל תושב עם מוגבלות, בעיר.
כבר מעל עשור שהוא מקיים הרצאות לגופים וארגונים כמו רשויות מקומיות, מכינות קדם צבאיות ומוסדות חינוך.
"סוס מעץ", רומז בעצם על התחביב שלו, נגרות: "עם נועם בניתי דק מעץ, 15 מטר רבוע, והחלום שלי היה לבנות איתו בית מעץ. הקורה הראשונה שחיברנו הייתה בגובה שלושה מטר. לצורך העניין, קניתי עגלת משטחים מיוחדת שמתרוממת לגובה, עם הכסא עליתי למעלה, וככה בנינו בית מעץ".
המאמצים שלך לעשות הכל כרגיל הם עבורך או עבור הילדים?
"נועם תמיד היה בא איתי להרצאות, זה חלק מההעצמה שלו וכעת אני מתחיל תהליך גם עם מיה בת העשר שלומדת בבית הספר הדמוקרטי, ככה שהתלמידים יהפכו להיות שגרירים של הנגישות. אף פעם לא רציתי להיות החוליה החלשה, ושהילדים יפסידו משהו בגלל שאבא שלהם נכה. מגיל צעיר הייתי מעורב בכל שעל בחייהם, היה חשוב לי שיכירו אותי בגנים ובבתי ספר שלהם, הייתי עושה להם הפעלות ומסביר. ככה מנעתי מראש מצב שיפחדו מהכיסא, ובאמת הילדים אהבו אותי. הילדים גדלו ככה שהם לא מתביישים בי או בכיסא".
נועם, אבא מקור השראה עבורך?
"אני תמיד אומר לו שאם הוא לא היה נפצע, לא היה לי על מה להרצות. לאחרונה זכיתי במקום השני בתחרות מחוזית של הנואם הצעיר, כשדיברתי על הסיפור של אבא מנקודת המבט שלי. אבל אין ספק שאבא השראה בזה שהוא לא מוותר לעצמו, ואף פעם לא אומר אי אפשר, אני לא יכול, או עושה מעצמו מסכן. יש לי את האבא הכי טוב, בעולם. אני יודע שכל ילד אומר את זה על אבא שלו, אבל במקרה שלי אני באמת מרגיש שזה גם נכון".
אתה חושב לפעמים איך היו נראים החיים של אבא בלי התאונה?
"לא. אני חושב שאבא עבר את הדרך שלו ומתנהל אחרת מאז. זה שינה אותו אבל לא את החיים שלנו ולדעתי אם הוא היה הולך, לא היו הרבה הבדלים. אולי רק היכולת לרדת ירידות מסוכנות ולטפס על הרים שזה משהו שאני רוצה לעשות איתו. חוץ מזה הוא עושה הכול. לא מזמן היינו בלונה פארק. יש שם מתקן כזה מסתובב גבוה באוויר בצורת פיל, אבא עלה איתי, דפק לעצמו את הגב, אבל עשה את זה בשבילי. בים, ראיתי אופנוע ים, ואמרתי 'איך הייתי רוצה לנסוע עליו', כעבור דקה הוא מצא מישהו שיסיע אותי, ככה גם קרה בעוד מקרים".
כמי שמתעסק הרבה בנושא נגישות והחיים לצד מוגבלות, יש לך איזה מסר לציבור?
"המסר שלי מיועד דווקא לאנשים עם מוגבלות ולא לציבור הרחב: אל תתקעו בבית ותחשבו כמה רע הולך להיות לכם. תצאו, תחיו, אל תהיו עצובים כי זה לא רק פוגע בכם, זה פוגע נורא חזק גם בילדים שלכם. אם אבא לא היה חרוץ כזה, פעלתן, עם מיזמים, שמחת חיים וחוויות, אני בטוח שלא הייתי מי שאני עכשיו, עם ביטחון. אני בטוח שהייתי חסר ביטחון, הייתי בוכה ומסכן וחושב שזה משהו רע. היום אני גאה להגיד: אבא שלי יכול לעשות הכול, אבא שלי מרגש אותי, הוא כתב לי ברכה ברשתות החברתיות ואני פשוט בכיתי ממנה".
נועם, בדרך כלל הביקורות בנושא מופנות לציבור שלא מספיק רגיש לאנשים עם מוגבלויות. יש משהו שאולי האנשים עם המוגבלות יכולים לשפר?
"כן. מעצבן אותי מאוד שיש אנשים שמנצלים תו נכה, תופסים חניות שהם לא באמת צריכים כולל של רכבים עם מעלון. אני מדבר על אנשים למשל עם מקל הליכה. אני מבין שקשה לכם, אבל יש כאלה שקשה להם אפילו יותר ואולי הם יותר צריכים את החניה מכם, במיוחד שזו חניה עם מעלון. מכעיס אותי עוד יותר לראות ילדים של בעלי תו נכה, משתמשים בזה".
בהרצאתם המשותפת, מעצימה משפחת לקס את המאזינים, בין היתר באמצעות המסר: לא להתייאש. "אם ארחם על עצמי ואראה שאני מסכן, אני בנקודת פתיחה גרועה", מסביר גולן. "תאמינו בעצמכם, שאתם טובים וראויים ותגיעו להכול ממקום של עוצמה. חשוב לי להעביר הלאה את מה שעבד לי. אני עושה דברים שאנשים שמזיזים שתי ידיים לא עושים. תנסו, אל תתייאשו. בצבא הייתי קרבי, שירתי בנח"ל, הייתי בלבנון, רכבתי על סוסים והייתי גולש רוח. אז אי אפשר לבכות על העבר ולהיתקע בו, צריך להיות בהווה, ולהוציא ממנו את המקסימום. אני תמיד צוחק שיצאתי מלבנון עם שריטות ומניו זילנד חזרתי בכסא גלגלים".
