לבו של דני מורבקין בן ה-80, שהקים מחדש בסוף שנות השבעים את קבוצת הכדורסל של מכבי חדרה, נחמץ לאחרונה. זה קרה כשבנימוקים לבחירתו של דני חופשי ז"ל, להדליק משואה בעיר ביום העצמאות ה-75 (משואה שהודלקה על ידי אלמנתו) תואר חופשי כאחד מ"מקימי מכבי חדרה בכדורסל".
מורבקין, היו"ר המיתולוגי, טוען כי הוא זה שהביא את חופשי כחבר הנהלת הקבוצה. לדבריו, עינו לא צרה בהדלקת המשואה ואין הוא גורע מהכבוד המגיע לחופשי ז"ל, אלא שהוא דורש שיהיה דיוק היסטורי באשר לדמויות שהקימו מחדש את הקבוצה בשנת 1977. מורבקין מסביר כי הוא היה זה שהוביל את הקמת הקבוצה מחדש, דאג לתקציבים, לבניית אולם הספורט מכבי, לספונסרים, אירח שחקנים בביתו ובמעלה הדרך, היה גם זה שהביא את סא"ל דני חופשי כחבר הנהלה.
להקים מחדש
"בעבר היתה קבוצת כדורסל ששיחקו בה האחים יאיר ומאיר ליובין, ברוך איבצ'ר, שמוליק וינקלר, בילי ברקו ואחרים, אבל היא גוועה", מספר מורבקין. "אני באתי לרפי להב ואחר כך לעמיחי שפק ז"ל שהיה אחראי על כדורסל הנשים ואחר כך, גם בעזרת גדעון צימרמן שהיה חבר הנהלה, הקמנו מחדש את הקבוצה".
4 צפייה בגלריה
אורי להב מול דורון ג'מצ'י בימי הזוהר של חדרה
(צילום: באדיבות אוסף ארכיון מוזיאון החאן חדרה)
מורבקין קרוב לעולם הספורט ומאז ומעולם היה איש מכבי. "אבא היה ממקימי מכבי חיפה וחבר הנהלה בין שנת 1936-1937", הוא מספר. "הוא היה ספורטאי ומתאגרף ואני נהייתי אוהד מכבי תל אביב. אהבתי ספורט מאוד. מגיל 10 הייתי במועדון הימי 'זבולון' בחדרה והייתי בקבוצת הנוער מכבי חדרה. משלא הייתי כדורגלן כזה מוצלח הפכתי לחבר הנהלה במכבי כדורגל. בשנת 1977 פניתי לרפי להב ואמרתי לו 'נמאס לי מהטיפוסים בכדורגל, בוא נקים מחדש את הכדורסל בעיר'. הקבוצה ירדה לליגה ג' ואחר כך התפרקה. לקחנו את גדעון צימרמן שהיה חבר הנהלה בגלגול הקודם של הקבוצה ועמי שפק ז"ל והקמנו את קבוצת הכדורסל בשנית. קבענו כי רפי יהיה היו"ר ואני סגנו".
מורבקין מספר כי במקביל להקמת הקבוצה, הקימו גם את בית הספר לכדורסל של מכבי שהזין את הקבוצה בשחקנים: "הלכתי לבתי ספר, הבאתי ילדים ואימנתי אותם. אז המגרש היה אספלט, מי שהיה נופל היה הולך לבית חולים, לא פחות. הלכנו ללמוד איך מפעילים בית ספר לכדורסל ועשינו זאת בראשון לציון, בחיפה, ברמת גן ואני ורפי נכנסנו גם להנהלת מכבי ישראל ולימים הייתי צמוד לשמעון מזרחי ועד היום הקשר טוב. ביקשנו עזרה מהעירייה בתקופת ראש העירייה דב ברזילי ז"ל. לא כל כך התייחסו אלינו ולימים בתקופת ראש העירייה חיליק כהנא שהיה איש ספורט ואני התיידדתי איתו, הוא סייע לנו בתקציבים לבניית המגרש. בהמשך, רפי עזב ועבר לנהל בנק בצפת, ואני שימשתי כיו"ר עד שנת 1987, אז פרשתי זמנית, מסיבות משפחתיות אישיות".
בנינו אולם
טרם פרישתו, בשנת 1983, הביא לדבריו את דני חופשי ז"ל כחבר הנהלה: "מישהו אמר לי שיש סא"ל שבדיוק משתחרר מצה"ל ועבר מנהריה לחדרה, והציע לי לבדוק אולי הוא מתאים כחבר הנהלה. פגשתי אותו, הצעתי לו והוא הסכים. כשפרשתי ב-1987 החליטו שהוא הכי מתאים להחליף אותי כיושב ראש וכך היה. אני חזרתי אחרי פחות משנה כחבר הנהלה, אחראי על המגרש ושאר עניינים. בשנת 1991 בשנת ה-100 לחדרה עלינו לליגת העל. באנו רפי שחזר כבר מצפת ואני לנחמיה להב שהיה ראש העירייה ואמרתי לו 'הבאנו את המתנה הכי יפה לעיר חדרה, אנחנו רוצים כסף למועדון מכבי' ובאמת, הוא נתן 750 אלף בצ'ק דחוי לעוד חצי שנה".
מורבקין סיפר כי עד למימושו של הצ'ק, ניגש למנחם איבצ'ר, בן למשפחת איבצ'ר החדרתית וביקש סיוע עבור הקבוצה: "משפחת איבצ'ר היו שכניי, גדלתי איתם, ניגשתי למנחם האח הגדול ואמרתי לו 'מנחם, בנינו אולם בעזרת העירייה, נקרא לו ע"ש חיים איבצ'ר ואנחנו רוצים אתכם כספונסרים'. הוא אמר 'מקובל עליי, האם 200 אלף דולר יספיקו? באמצע העונה הוא העביר עוד 50 אלף דולר, עשינו טקס יפה ואשתו אמרה לי בטקס 'לא נשכח לעולם מה שעשיתם'. אגב, הקבוצה עד היום נקראת מכבי איבצ'ר חדרה".
הקבוצה החזיקה מעמד שנתיים בליגת העל ואז ירדה לליגה שנייה. "על הדרך הבאנו שחקן אלמוני מאמריקה בשם דריק שארפ שלימים היה כוכב במכבי תל אביב", מספר מורבקין. "רוב החבר'ה עזבו, אני נשארתי עד 2008 בימי שאול בן דוד שהיה יושבראש וכל מה שעשיתי היה בהתנדבות מוחלטת".
מה זכור לך בעיקר מימי הזוהר של הקבוצה?
"הקשר החם עם השחקנים, אלה דברים שכבר לא רואים היום. למשל, כבר כשפתחנו את הקבוצה, הבאנו את איציק אליאב שהיה מורה לספורט בפרדס חנה והטלנו עליו להקים את בית הספר. רוב הטאלנטים הגיעו משם. היו לנו עדי גורדון, מוישל'ה ברנר, אורי להב, אהרון טובול ועוד. גם הטלנו עליו להביא את עדי גורדון אלינו, כי הוא בכלל התחיל כשחקן כדורגל. אביו של עדי אמר לי 'בועטים לו שם ברגליים', ובאמת הבאנו אותו אלינו והוא היה כוכב גדול. איילה רעייתי ואורנה אשתו של רפי היו מכינות סנדוויצ'ים למשחקים, אמא של עדי גורדון ואשתי היו מכבסות את המדים וכל הציוד היה אצל אביו של עדי, כי לא היה לנו מחסן. אני אימצתי את השחקן ניר אלון שגר אצלי שנתיים והיום הוא יו"ר ארגון השחקנים בהסתדרות".
מורבקין ממשיך ומספר: "כשהיינו בליגה בכירה, שיחקו אצלנו סטיב שלכטר, רנדי אוונס, האווי לאסוף ודייויד בלאט. בין אימוני הבוקר לערב השחקנים היו אצלי בבית. מאחר והם היו בגובה שני מטר היינו מוסיפים כיסאות למיטה כדי שיהיה אורך. ליל הסדר היה אצלנו, חגים היו אצלנו, הכול סבב סביב מכבי. אשתי איילה בגובה מטר וחצי וכשהגיעו השחקנים היא תמיד התיישבה. כששאלו אותה איילה למה את יושבת? היא אמרה להם: עד שתשבו אני לא עומדת".
אז התחושה היא שדי נמחקת מדפי ההיסטוריה של העיר?
"התחושה מאכזבת, שלא מכירים. השחקנים היו בני בית, ניר אלון נסע עם האוטו שלי, גר אצלי ואני הובלתי אותו לחופה. אלה קשרים ומחויבות שכבר לא רואים היום. וכל האהבה לדבר, לכדורסל, לספורט, כל הריצות וההשקעה, חבל לי ששכחו. אף אחד מאיתנו לא התעניין במשואה או בכבוד כזה או אחר, כל מה שביקשנו הוא רק דיוק ואמת. אני ורפי ייסדנו מחדש את הקבוצה והבאנו כספים ביחד עם עוד אנשים טובים. אני לא מחכה לפרס, אני רק רוצה שיידעו את האמת. כשהרסו את מגרש מכבי כדי לבנות נדל"ן, עצרתי שם ואמרתי לקבלן בדמעות 'אתה הורס את מה שאני בניתי'. אני ממש זוכר שאיבצ'ר עוד לפני שנתנו את הכסף נתנו לנו 20,000 דולר והייתי הולך עם זה בכיס, פה משלם למסגר, פה לחלונות של האולם, ככה שזה כאב מאוד לראות שהמגרש נהרס".
אחד משחקני העבר שלכם, אהרון טובול, חלה לאחרונה במחלה קשה. אתם בקשר?
"אהרון זכור לי בחור טוב ושחקן טוב ונעצבתי מאד לקרוא על מצבו. כולנו מקווים להחלמתו וכמובן שתרמתי מיד וכך עשה רפי ורבים אחרים בכדורסל".
מי שהכיר היטב את מורבקין הוא חיים קימלמן, אחד המאמנים הבכירים שגדלו בעיר. "זו בהחלט הייתה תקופת הזוהר של הכדורסל החדרתי", הוא אומר. "כשחקן העלינו את הקבוצה מליגה ג' לארצית וכמאמן העליתי את הקבוצה לליגת העל. בגיל 25 כבר אימנתי בליגת העל, אין הרבה דוגמאות כאלו בספורט הישראלי. זו היתה מחלקה חינוכית ומקצועית מהרמה הכי גבוהה שיש, גידלתי מאות ילדים שהפכו להורים, שחקני כדורסל, טייסים שידעו שהם נכנסים למשפחה עם ערכים. זו אחת הגאוות שלי".
קראו גם:
"הכדורסל אז בחדרה זה סיפור מיוחד בכדורסל הישראלי, כהנהלה למשל התעקשנו שהשחקנים הישראלים יקבלו יותר במה וזה לא היה מקובל אז. עשינו דברים מיוחדים וההנהלה יחד איתנו הגיעה להישגים מדהימים. לא היה כסף, אבל הייתה משפחתיות והתגייסות היו הרבה תרומות ועשו נשפים לתרומה, זו נוסטלגיה מפוארת של חדרה".
