בשנת 2011 השתנו חייה של שמרית קרן. אביה האהוב, זאב שער, נהג האמבולנס המיתולוגי של מד"א חדרה, שכל תושב הכיר, הלך לעולמו בעקבות אי ספיקת לב.
שמרית, שליוותה את אביה בטיפולים השונים החליטה, בעקבות מחלתו, ללמוד סיעוד ולהפוך לאחות. לאחרונה השלימה צעד משמעותי במסע המרגש שעשתה, כשהפכה לבוגרת קורס שעוסק במחלתו של אביה ז"ל.
שפה משותפת
עם סיום הקורס שארך כשנה, הסבירה כי את תעודת הסיום היא מקדישה לאביה. "אני מקדישה אותה לאבא שלי זאב שער האגדי, שהכירו כל תושבי חדרה והסביבה, שנתן את עצמו לכל אדם הזקוק לו", כתבה. "הבטחתי לך ביום שהספדתי אותך, שאמשיך את דרכך, וכמה התרגשת שסיפרתי לך שאני הולכת ללמוד סיעוד, שאהיה אחות ושתהיה לנו שפה משותפת. מצאתי את ייעודי בזכותך. בפנטזיות שלי, אני חולמת שאתה מגיע למחלקה, רואה אותי במדים ומתגאה 'זאת הבת שלי!' לרגע אני לא מפסיקה ללמוד. לא נחתי עד שחקרתי עד הסוף את המחלה שלקחה לי אותך - אי ספיקת לב. עברתי שנה מטלטלת עם הרצאות וסיפורים שהציפו זיכרונות אחרונים לצידך. נפלתי, בכיתי, נשברתי ושוב קמתי רק כי הבטחתי לך ולעצמי, שאמשיך את דרכך".
שמרית קרן מתגוררת בחדרה, נשואה ואם לשלושה. היא מעידה כי גדלה לתוך מקצועות של שליחות כשגם אמה, מירי שער, היא עובדת סוציאלית ומנהלת הוסטלים לדרי רחוב. אחיותיה כולן עוסקות במקצועות הרווחה.
כשהייתה אחרי צבא ועל סף לימודי תקשורת, חלה אביה ומסלול חייה השתנה מקצה לקצה: "באשפוזים המרובים שלו נחשפתי לצעירים שלוקחים לו לחץ דם, מבצעים בדיקות שונות והתחלתי לשאול אותם שאלות", היא מספרת. "הייתי בת 23 ובדיוק חזרתי מטיול גדול בהודו והייתי מבולבלת. ידעתי שאני צריכה ללמוד ולא ידעתי מה. אבא שלי היה נהג אמבולנס טיפול נמרץ ובשנת 1995 לקה בליבו. כילדות, גדלנו לעולם הזה שאבא בא לאסוף אותנו עם אמבולנס, ועם נוכחות של תרופות ותחבושות. ב-15 השנים האחרונות הוא תפקד כחובש של חוף אולגה ובשנת 2011 הוא נפטר. ארבעה ימים לפני יומולדת 25 שלי".
התהליכים הרפואיים הרבים שעבר אביה, יצרו אצלה זיקה חזקה לעולם הבריאות. "אבא עבר גם השתלת לב מלאכותית, זה היה לב חיצוני והוא הסתובב עם מזוודה", היא מספרת. "אנחנו ארבע אחיות ועטפנו אותו מכל כיוון. בשלב מסוים הוא גם קיבל תרומת לב מטורפת ממשפחה בדואית, שעד היום אנחנו בקשר איתה. היה מסע מאוד גדול בניסיון להצילו, במערכת הבריאות ניסו הכול עבורו ואנחנו הרגשנו על זמן שאול, כל חתונה של אחת מאיתנו תהינו אם הוא יספיק. איתי היה ברור שלא כי הייתי הכי קטנה. החשיפה שלי לכל מה שעשו עבורו הצוותים הרפואיים הביאה אותי למצוא את הייעוד שלי. אני מרגישה שאני במקום הנכון, אוהבת את מה שאני עושה ואת מה שנהיה ממני בזכות אבא שלי. מרגישה שהוא סלל לי את הדרך ומודה לבית החולים הלל יפה על האמונה בי וביכולותיי להגשים את עצמי בבית החולים ולהמשיך את דרכו של אבי היקר".
תחזרי אל הרגע שבו החלטת להיות אחות.
"ישנתי איתו בבלינסון ובבוקר יצאתי לסידורים שלי. ככה חייתי אז. נחשפתי למדריכים קליניים שמסבירים, שאלתי את הסטודנטים שאלות, חקרתי ושאלתי וכל יום הכרתי יותר את העבודה והשגרה שלהם, עד שהבנתי שמה שחיפשתי נמצא בעצם מתחת לאף שלי. סיפרתי לאבא והוא נורא התרגש. הוא אמר: 'ידעתי שאת תהיי זו שתיכנסי לתחום'. נרשמתי ללימודים במכללת עמק יזרעאל. במהלך ההכנות ללימודים גרתי בתל עדשים, זו הייתה הפעם הראשונה שעזבתי אותו. כמה חודשים לפני תחילת הלימודים, הוא נפטר".
המקום שלי
בתום ארבע שנות לימוד ולפני שעברה את המבחן הממשלתי, החליטה לנסות את מזלה בהלל יפה. "התקבלתי עוד לפני שקיבלתי רישיון ואני זוכרת שמי שראיינה אותי אמרה לי שיש טרנד עכשיו שכולן רוצות לעסוק בנושא הילודה ובטח גם אני. השבתי לה שממש לא ושאני רוצה לעבוד עם האוכלוסייה המבוגרת, כמו שאבי היה במחלתו. התחלתי במחלקה פנימית, היה לי מאוד קשה בהתחלה להיפגש עם סיפורים דומים לשלו או כשאנשים עצרו אותי במחלקה ואמרו שאני מאוד דומה לו".
קרן עשתה חיל במחלקה. היא לימדה סטודנטים ואף יצאה לקורס טיפול נמרץ ברמב"ם ולאחר מכן לקורס אי ספיקת לב, אותו סיימה לאחרונה. "למדנו על קרדיולוגיה והחייאות בקורס טיפול נמרץ ושמעתי על סיפורים ומקרים שעברתי עם אבא שלי כחולה", היא מספרת. "פגשתי גם צוותים ואחיות שטיפלו באבא שלי וריגש אותי להיות הפעם בצד של הצוות. הקורס חידד לי יותר את ההבנה שאני נמצאת בדיוק במקום שלי".
קראו גם:
"זו הייתה שנה קשה מאוד", היא מספרת. "למדתי מה עבר על אבי במחלתו, בכיתי המון, הרבה פעמים לא הצלחתי, היו לנו התנסויות במחלקות, ראיתי את המשפחות השבורות שנאחזות בכל זיק של תקווה כמו שהיינו אנחנו. זה היה לא פשוט עבורי וחשבתי שאני קצת מזוכיסטית, אבל החלטתי שאני מסיימת. סיימתי את הקורס ואת התעודה קיבלתי לפני שבועיים. זו הייתה התרגשות גדולה ומעין סגירת מעגל עם אבא".
היחס האלים של חלק מהמטופלים לצוות לא פוגע במוטיבציה?
"המצב לא קל. מערכת הבריאות בקריסה ואנחנו מרגישים את זה, במיוחד במחלקה הפנימית. אבל התנהגויות כאלו לא מכבות אותי, כי אם אני כבר כאן, אעשה הכי טוב שאני יכולה. אתמול ניגש אליי בן של מטופל ואמר לי, 'את כל כך סבלנית ומשרה רוגע'. במחלקה לפעמים יש המולה, צרחות ובלגן, אבל אני מוצאת נקודה שקטה להסביר למשפחות ברוגע ולהיות איתן, בשביל זה אני במקצוע. אני כל הזמן מזכירה לעצמי שהעיקר זה שהמשפחות יישארו רגועות. כשאני הייתי המשפחה, הצוות עטף אותי כל כך".
