שרון דיין אשתר, תושבת חדרה היא אמא לשני ילדים ומגדירה את עצמה "אישה עם עיוורון". בתפקידה היא יועצת בתחנת מידע מטעם עמותת על"ה, בתוך המרכז לרפואה יועצת של קופת חולים כללית "דגני" בחדרה. היא מלווה את לקויי הראייה בכל צרכיהם. מלווה תוכניות שיקום, עוזרת במימוש זכויות, שירות לאומי או צבא, ועוד.
שרון שמתניידת עם כלב נחייה, מהווה כתף תומכת ללקויי הראייה שמגיעים אליה וגם השראה, עם שמחת החיים שלה, ועם המבט הקבוע על חצי הכוס המלאה.
"כולנו יודעים את חובותינו, אבל את הזכויות אף אחד לא בא ואומר לנו", היא מסבירה. "אחרי שאני מייעצת הם כל כך מודים לי, כאילו שפתחתי להם צוהר לעולם אחר. יושב מולי אדם עם לקות ראייה ואני מבינה אותו בדיוק. כשהוא אומר לי 'אני לא רוצה לקחת מקל וכלב', אני יודעת מה מסתתר מאחורי זה. הייתי שם. אני מכירה את התחושות, החששות איך זה ייתפס בחברה. אני ראיתי עד גיל 30, ואז החלה להתדרדר לי הראייה וזה לא פשוט באמצע החיים לאבד ראייה. השטיח נשמט לך מתחת לרגליים. הבת שלי הייתה תינוקת, איך אני מחתלת? נפל המוצץ איפה הוא? זה להתחיל מאפס. אבל חייב להיות ניצוץ קטן באדם, מעגלים שמסייע, ולי יש המון חברים טובים. לאט לאט אדם קם ולומד את עולמו החדש. לומד איך הוא הולך להסתדר. צריך לתת להם כתף, חיבוק, מילה טובה ואני שם בשביל זה".
לרואים יש תמיד דילמה אם זה להציע עזרה.
"אני מקבלת עזרה באהבה, תמיד בהרצאות שאני מקיימת דרך נגישות ישראל או מפה לאוזן, אני אומרת: 'תציעו, מקסימום יגידו לכם לא'. גם אם פעם-פעמיים מישהו אמר לכם לא, אל תירתעו מלהציע כי אינכם יודעים באיזה שלב בלקות האדם נמצא מבחינה נפשית. אני מבינה שכל עזרה מוגשת ממקום טוב, פשוט החברה לא תמיד יודעת איך לעזור והטיפ שלי, הוא מילה קסם אחת. פשוט לשאול 'איך'. איך אפשר לעזור".
הלו"ז של שרון עמוס בפעילויות פנאי חלקן מתחום האקסטרים. היא מרצה, משחקת כדורת דשא, חברה בקבוצת "מיטיבי לכת" ובקבוצת "רוכבי כן ולא השרון" של אופניים דו גלגליים. והיא מרצה על חייה.
"אין לי הרצאה סדורה, אני תמיד מתאימה אותה לקהל שלי", היא מספרת. "אם זה מבוגרים, הייטקיסטים, ילדים, פריפריה, אני מרגישה אותם והולכת איתם. אני מאוד אוהבת אנשים, חשה היכן הם סקרנים וזורמת עם זה. אנחנו מדברים, יש מעין פינג פונג אנרגטי. שמים הכול על השולחן בלי להתבייש".
היא חברה בנבחרת ישראל בכדורת דשא. לפני שנה באליפות אוסטרליה היתה האישה היחידה בנבחרת, ובתחרות יחידים זכתה במדליית כסף. בשנת 2015 היתה אלופת העולם. אבל היא לא מסתפקת רק בזה. "מדי חמשוש אנחנו יוצאים להליכות עם קבוצת מיטיבי לכת", היא אומרת. "הקבוצה מורכבת מרואים ולא רואים ונקראת 'נקודת מבט'. אחת לשנה אנחנו יוצאים להרי אילת, יש שם מסלול שכולל את 'סכין יותם'. אני יודעת מה זה ללכת על צוקים ומה זה ללכת על 'מדף'. אבל סכין זה ממש ללכת על הלהב כשמצד ימין ומצד שמאל תהומות. לקחתי אבן זרקתי לימין, שמעתי שקט וככה עשיתי גם לשמאל. אמרתי לקבוצה 'אתם לא נורמליים, לקחת עיוורים למקום הזה, תצלמו לי! אף אחד לא יאמין לי! זה כיף גדול'".
קראו גם:
עוד אחד מהתחביבים שלה הוא רכיבה על אופניים. היא חלק מקבוצת "רוכבי כן ולא השרון" שאף היא מורכבת מרואים ושאינם רואים. "תמיד אומרים לנו שהשמיים הם הגבול, מבחינתי השמיים הם רק שמיים, את הגבול אני קובעת. הטיפ שלי למי שמתמודד עם צרה, אתגר, קושי או בעיה רפואית הוא תמיד להיות בעשייה. לקדם משהו, ללמוד משהו".
