"הדברים שאני אומרת קשים, אבל זו האמת. אני החלטתי לא להביא יותר ילדים לעולם מחשש להפוך לאמא שכולה. הרבה נשים באום אל פחם קיבלו החלטה כזאת. זו שיחת היום בין הנשים. אם תבדוק בשלוש השנים האחרונות תמצא שאחוז הילודה בעיר ירד. אני יודעת על גני ילדים שנסגרו מאחר ואין מספיק ילדים. כל זה קשור אך ורק לאלימות ולפשיעה שכבשה את העיר. אנחנו לא רואים לזה סוף". את הדברים האלה אמרה השבוע תושבת אום אל פחם על רקע גל האלימות והפשיעה ששוטפים את העיר.
קראו עוד:
דבריה של האישה, בסוף שנות השלושים לחייה, אשת חינוך ואמא לשתי בנות, משקפים את המציאות המרה והאכזרית באום אל פחם. העיר הגדולה בוואדי ערה, ואחת הגדולות והמשמעויות בחברה הערבית, עוברת את אחת התקופות הקשות בתולדותיה. מתחילת השנה נרצחו בעיר שמונה אנשים ועשרות נפצעו באירועי אלימות.
שדה קרב
"זו לא פשיעה ולא אלימות, זו מלחמה", מסביר התושב מוחמד מחאמיד, 35. "אנחנו נמצאים בשדה קרב וכל אחד עלול להיות קורבן. מי שנמצא רחוק לא יודע על מה אנחנו מדברים. הכנופיות שולטות בשטח. אין דין ואין דיין. אף אחד לא דופק חשבון למשטרה והצעירים לא רואים את השוטרים ממטר. פעם היינו מפחדים מהמשטרה, היום השוטרים מפחדים מהצעירים".
נחזור לאותה אשת חינוך שהחליטה לא להביא יותר ילדים. לדבריה, ללא קשר למגפת הקורונה, מזה כשנתיים משפחתה לא יוצאת לבילויים ואפילו חוששת לעשות קניות. "יורים בכל מקום, על עסקים ועל מסעדות", היא מסבירה. "אני לא נותנת לבנות שלי ללכת למכולת השכונתית. את הקניות עושים כאשר המכולת עומדת להיסגר ואין אף אחד שם. אין מצב שהבנות יוצאות החוצה".
לדבריה, נשים רבות מאום אל פחם הגיעו למצב של ייאוש ולא מעט מהן מעוניינות לעזוב את העיר. "הנושא הזה תופס תאוצה ברשתות החברתיות בין הנשים. אני יודעת על נשים שהתחילו להתארגן, חלק מתפטרות ממקום העבודה או מוכרות את העסק ומחפשות מקום מגורים אחר".
למה ההרגשה הזו חזקה דווקא אצל הנשים?
"אף אחת לא רוצה להיות אלמנה או אם שכולה. כל רצח פירושו אלמנה וילדים יתומים. מי מוכן לחיות באווירה הזו? המצב רק הולך ומחמיר ולא רואים אף פתרון באופק".
משפחת ג'עו, אחת המשפחות הוותיקות והמוכרות באום אל פחם, שילמה את המחיר היקר והכבד בשנים האחרונות בעיר. מאז חודש אוקטובר 2019 ועד היום נרצחו שישה בני המשפחה. האחרון ביניהם היה ח'ליל ג'עו, 25, שנרצח בדרכו לעבודה. "יש לנו חמש אלמנות ו-17 יתומים. בין הנרצחים יש רופא ואנשים שהתפרנסו בכבוד. זו לא אלימות ולא פשיעה, זה טבח. איבדנו שישה גברים ועוד אחד שוכב פצוע בבית החולים. מה שקורה באום אל פחם זה טרור ברחוב". את הדברים האלה אומרת כפאח, בת משפחת ג'עו שאחד מהנרצחים הוא אחיה השיח' חאלד, אב לארבעה שנרצח בחודש יולי 2020 לפני יום הולדתו ה- 35. כפאח, אומנית ופעילה חברתית, מספרת כי מאז שאיבדה את אחיה היא מאמצת את בניו. "משפחות נהרסות ומתרסקות. אנחנו נמצאים במלחמה. אמרתי את זה לנשיא המדינה ולשר לביטחון פנים כאשר נפגשתי איתם במסגרת מחאת אימהות שכולות שהקמנו בחברה הערבית. אני מפנה אצבע מאשימה למשטרה ולממשלה. איך יכול להיות שכמויות גדולות של נשק מגיעות חופשי מצה"ל לידי צעירים ערבים. די, נגמרו המילים. לא נשאר עוד מה לומר".
כפאח ג'עו: "יש לנו חמש אלמנות ו-17 יתומים. בין הנרצחים יש רופא ואנשים שהתפרנסו בכבוד. זו לא אלימות ולא פשיעה, זה טבח"
בין הנרצחים היה עו"ד גאנם פהמי ג'בארין, אב לשתי בנות ובן, שב-6 בספטמבר חגג את יום הולדתו ה- 44. ג'בארין נרצח חודש לאחר יום הולדתו, בשעות הלילה, כאשר יצא מהמסגד. אלמוני שארב לו ירה בו וכתוצאה מכך הוא נפצע באורח קשה ואחרי שלושה ימים מת מפצעיו. "אין חסינות לאף אחד בעיר. כל אחד יכול להיות מטרה. אחי לא היה עבריין ולא חייב לאף אחד. הוא היה עורך דין מוצלח עם תעודת דוקטור בקרימינולוגיה. בחיים שלנו לא חשבנו שנגיע למצב הזה", אומר האח אשרף. לדבריו, קדמו לרצח מספר אירועים אלימים שבגינם אחיו הגיש תלונות במשטרה ואף הגיש ראיות כנגד החשודים. "אחי נרצח אך ורק על רקע עבודתו כעורך דין", מספר אשרף. "אנחנו משפחה מאוד מבוססת עם אנשים בעלי השכלה. לא חיפשנו ולא מחפשים בעיות עם אף אחד. כבר החלטנו והכרזנו על כוונתנו למכור את הבתים והאדמה שלנו כדי להיות רחוקים מהבעיות".
אשרף מספר כי עוד לפני קום המדינה משפחתו נחשבה לאחת המשפחות האמידות והמכובדות בעיר. "אבי ודודי פתחו את העסק הראשון לחומרי בניין בעיר. שפת האלימות זרה לנו. אנחנו שומרי חוק. אחרי קום המדינה אבי ודודי הסתירו אצלם את משה דיין וחיילים שהיו איתו כאשר עברו בעיר והיו ניסיונות לפגוע בהם. הם שילמו כסף לאנשים על מנת לשחרר אותם בשלום. מה שאנחנו מבקשים זה שהמשטרה תיקח את תיק הרצח של אחי בשיא הרצינות ותפענח אותו. אם לא יהיו פענוחים אז אפשר להכריז שהמשטרה פשטה רגל".
מעגל האלימות
האווירה באום אל פחם משפיעה באופן ישיר גם על התלמידים ובני הנוער בעיר והמצב ניכר על הלך רוחם. דבריה של יו"ר מועצת התלמידים באום אל פחם, מלק ג'בארין, מסבירים את התחושה בה חיים התלמידים. "היום אני מרגישה בטוחה יותר בחדרה או בעפולה מאשר באום אל פחם", היא מסבירה. "אפשר לראות שבני הנוער מעדיפים לעבוד ביישובים יהודים מאשר ביישובים ערבים. אני שומעת הרבה דאגות בקרב תלמידי התיכון בנוגע לעתיד שלהם. ברור שכל האווירה הזו משפיעה על הלימודים". לדברי מלק, בכל פעם שיש אירוע אלימות קשה בעיר העניין הופך לשיחת היום בקרב התלמידים. "פשוט מאוד יום הלימודים משתבש מאחר ואי אפשר להתנתק מהמציאות בה אנו חיים. במקום שנדבר על העתיד שלנו אנחנו מדברים על הפשיעה והאלימות שמכה בנו".
מלק ג'בארין: "אפשר לראות שבני הנוער מעדיפים לעבוד ביישובים יהודים מאשר ביישובים ערבים. אני שומעת הרבה דאגות בקרב תלמידי התיכון בנוגע לעתיד שלהם. ברור שכל האווירה הזו משפיעה על הלימודים"
תלמידי התיכון החליטו לקחת חלק במאבק באלימות ולאחרונה ארגנה מועצת התלמידים עצרת מחאה מול תחנת המשטרה בעיר שנמשכה שלושה ימים. "עמדנו מול תחנת המשטרה עם בד לבן בו מכסים את המתים", מסביר אחד התלמידים. "חייבים לצאת ממעגל האלימות וכל אחד חייב לתרום את חלקו. אנחנו קוראים למי שעושה את הדברים האלה להפסיק, ולפעול למען העיר ועתיד הילדים. די כבר, השנה אני מסיימת לימודים ורוצה לצאת לחיים שקטים ובטוחים ולא לשדה קרב".
בוועד ההורים המקומי בעיר פועלים סביב השעון על מנת להרחיק את בתי הספר מהאלימות הקשה. לדברי יו"ר הוועד, סמיר אלחלו, הועד בשיתוף פעולה עם אגף החינוך בעירייה ומנהלי בתי הספר מקיימים פעילויות שונות בקרב התלמידים על מנת למנוע כל השפעה עליהם. "ברור שהתלמידים חשופים לנושא הזה. יש תלמידים שהאירועים התרחשו במשפחות שלהם או באזור מגוריהם ואי אפשר לנתק אותם מהמציאות הזו. לכן אנחנו מקיימים פעילויות של הסברה בקרב התלמידים ומסבירים להם שהמקום שלהם הוא בית הספר ולא הרחוב והאלימות".
ראש עיריית אום אל פחם, ד"ר סמיר סובחי אומר כי העיר, כמו יישובים אחרים בחברה הערבית, עוברת תקופה לא קלה. "כואב לנו מאוד שמתחילת השנה נרצחו אצלנו שמונה תושבים. זה אסון גדול. אנשים נרצחים בדרכם לעבודה, ביציאה מהמסגד, בחתונות, שילמנו מחיר יקר. אימהות שכולות, נשים אלמנות וילדים יתומים. עשינו את הכול, הפגנות מול תחנת המשטרה, עצרות, הסברה לתלמידים ודרישות במסגדים. נכון שכולנו מפנים אצבע מאשימה למשטרה שלא מקיימת את עבודתה כראוי, אבל, כאן אני שואל, הרי גם לנו יש תפקיד כהורים. איפו התפקיד שלנו בחינוך ילדינו. תפקיד מוסדות החינוך ובתי הספר, הדרשנים במסגדים, אנשי הדת, מוסדות קהילתיים, מפלגות ותנועות פוליטיות. כל אחד חייב לעשות את חלקו".
