רחל שמעון, 45, תושבת פרדס חנה, חלמה להיות אחות מאז עשתה שירות לאומי בבית חולים מאיר בכפר סבא.
אלא שהחיים הובילו אותה למסלול אחר. היא למדה משפטים, הוכשרה כעורכת דין ואף עבדה במקצוע שש שנים, עד שהחליטה בתמיכת משפחתה להגשים חלום ישן וללמוד סיעוד. כיום היא אחות במחלקת אשפוז יום אונקולוגי בבית החולים הלל יפה. מאחר ששני הוריה נפטרו ממחלת הסרטן, היא חשה שעבודתה היא שליחות.
"תמיד רציתי להיות אחות, אבל היה לחץ פיזי מתון מההורים, שטענו שיש לי ציונים גבוהים וכדאי שאלמד משהו אחר. הם הסבירו שזו עבודה קשה עם משמרות. ובאמת למדתי במכללת שערי משפט בהוד השרון, סיימתי ועבדתי במשרד עורכי דין בפרדס חנה. כל עוד הייתי בצד הטיפולי הכול היה בסדר, כשהייתי בצד של החייבים הרסתי את כל התיקים. בשלב מסוים עברנו להתגורר ברעננה ליד הוריי. התחלתי לעבוד במשרד עורכי דין בכפר סבא ואז באחת הנסיעות בכניסה לרעננה היה שלט חוצות שעליו נכתב 'מסלול ראשון בסיעוד לאימהות בבית חולים מאיר'. בעלי הסתכל עליי ואני עליו והיה ברור הכיוון. היה שלב שילדתי ויצאתי לחופשת לידה, ואז הודעתי למשרד שאני לא חוזרת. התחלתי ללמוד בבית הספר לסיעוד בבית חולים מאיר".
אילו תגובות קיבלת?
"הייתה לי תמיכה רבה מהמשפחה. אמרו שזה תפור עליי וברור שזה הכי אני. היו גם כאלה שאמרו 'אבל למדת כל כך הרבה ועברת בחינות הסמכה', אבל הייתי מכוונת מטרה ומבחינתי הגשמתי חלום. זו הייתה החלטה משותפת ובעידוד בעלי וההורים".
עם סיום הלימודים, התקבלה להלל יפה והחלה לעבוד במחלקה הכירורגית ובמקביל חזרה המשפחה להתגורר בפרדס חנה. אחרי שש שנות עבודה חלה אביה, מנחם באומל ז"ל, בסרטן וכעבור כשנה ושמונה חודשים נפטר. "חשבתי לעצמי שרק מי שבתוך זה מבין את המשפחות והלכתי לקורס באונקולוגיה. שנה אחרי שאבי נפטר, אימי מזל ז"ל חלתה בלימפומה. אנחנו בטוחים שזה משברון לב כי הייתה להם זוגיות מדהימה. היא נפטרה כעבור שלוש שנים ואנחנו עושים להם אזכרה משותפת כי הם נפטרו באותו השבוע בחודש אוקטובר".
כיום מתפקדת רחל כאחות במחלקת אשפוז יום אונקולוגי בהלל יפה והיא מספרת על תחושת שליחות כבירה: "המשפחות מגיעות כל כך מבולבלות וחסרות אונים ויש הרבה פחד, זה נורא. לכן מאוד חשוב שאחות פוגשת אותם, עושה סדר ומספקת מענה לכל עניין וצורך, גם אם מזכירותי. הרבה מספרים לנו שהם הולכים לבתי חולים גדולים, אבל כאן הם מקבלים יחס אישי ורואים אותם בגובה העיניים, אחד על אחד. אני רואה בזה סוג של שליחות להיות איתם בזמן הזה. אנחנו עושים דרך ארוכה ביחד, נקשרים, זה לא יחסי מטופל וצוות זה הרבה מעבר לכך".
קראו גם:
לעבור מעריכת דין למחלקה אונקולוגית זה שינוי ענק גם ברמה הרגשית. לא היו לך הרהורי חרטה?
"אימי ז"ל אמרה לי: 'בחרת אחיות, בסדר. אבל לפחות תלמדי להיות מיילדת, משהו שמביא חיים, שמחה ותינוקות'. נכון, יש ימים קשים. יש מטופלים שאת נקשרת אליהם ורואה שהם נעלמים לך מול העיניים. אבל מבחינתי אנחנו מתעסקים כאן עם חיים. מטרתי היא להעניק תקווה לאנשים שמרגישים במקום נמוך, חשוך ולבד בסיפור של המחלה הזו. תקוותי היא כי הסיפור שלי יעניק להם קצת כוחות. אני לקחתי את מחלת הוריי למקום של לעסוק בזה לטובת מטופלים ומשפחות שמרגישות אבודות. אני לגמרי מרגישה שאני מגשימה את הייעוד שלי. יכולתי להישאר בעריכת דין ולהיות מתוסכלת, אבל הלכתי אחרי הלב ואני לא מתחרטת. אני לא באה לעבודה להחתים כרטיס. זו דרך חיים אני חיה ונושמת את זה".
