הבניין המקולל של מחנה יהודה / יוסף שפייזר
בשולי שוק מחנה יהודה, ברחוב אגריפס פינת שילה, ניצב בניין עיני - מבנה אפור וגבוה, שאינו שונה למראה מכל בניין מסחרי אחר. אלא שכבר עשרות שנים מרחפת מעליו שמועה עיקשת על קללה שהטיל עליו מקובל ירושלמי ומאז נגזר עליו כישלון.
אולי יעניין אתכם:
על פי האגדה המקומית, בשנות ה-70 התגורר מול אתר הבנייה הרב מרדכי שרעבי זצ"ל, מקובל ידוע וראש ישיבת "נהר שלום". הבניין החדש חסם את זריחת השמש מחלון חדרו, ומנע ממנו לקיים את תפילת ותיקין עם אור ראשון. כשהקבלן סירב להנמיך את המבנה, כך מסופר, הטיל עליו הרב קללה - ומאז, איש לא הצליח לשגשג שם. עסקים קמו ונפלו, השם “הבניין המקולל” הפך לשם נרדף.
אני נולדתי לא רחוק, ברחוב המדרגות שבנחלאות, בתחילת שנות ה-80. זו היתה תקופה של קסם. ירושלים ההיא שלא מחולקת לקהילות סגורות - היתה מארג מופלא של חילונים, דתיים, חרדים ומסורתיים שחיו יחד, בסמיכות, מתוך כבוד ועדינות. באותה שכונה הסתובבו אנשי רוח, משוררים, אקדמאים וילדים. פלאפל שלום עוד שכן בכוך צר בצידו השני של רחוב בצלאל מתחת לבית הכנסת של האורפלים. שוק מחנה יהודה היה שוק אמיתי של ירקות, פירות, צעקות רוכלים והמון ריח של כוסברה ושום ירוק (בעונה) וכמו כולם הכרתי את האגדה על הבניין המקולל.
אז מה האמת?
הסיפור קיבל תפנית בלתי צפויה: לימים טען העיתונאי דן מרגלית שהוא זה שהמציא את הסיפור - כמעין מתיחה עיתונאית. לא היתה קללה, ולא חסימת שמש. ובכל זאת, אנשים ממשיכים להאמין. למרות זאת האגדה נותרה בזיכרון הירושלמי כאילו קרתה באמת. כי בירושלים, גם סיפור מומצא יכול להפוך לאמת - כשהוא מצליח ללכוד משהו מהלב של עיר הנצח.
יוסף שפייזר הוא דוקטורנט, מורה דרך וחבר מועצת ירושלים לשעבר.
רוחו של המלך ארתור? / נועם בר דוד
אין ילד שלא מכיר את הסיפור של המלך ארתור ואבירי השולחן העגול שלו. לפי האגדה אותו ארתור גם ביקר בארץ ישראל ונלחם בה. הסיפור המלא עליו נכתב רק בימי הביניים, מאות שנים לאחר שהתרחש לכאורה.
כמו במקרים רבים אחרים, שכבות של אגדות נרקמו סביבו עד שקשה לדעת אם ניתן בכלל לכנות את המלך ארתור "דמות היסטורית".
בדמדומים שבין העת העתיקה לימי הביניים אירעו בבריטניה מספר התרחשויות אשר מחזקות את ההשערה שאכן גרעין הסיפור אודותיו אמיתי, אבל שכדי להגיע אליו צריך לקלף את הפקעת הספרותית על אבירים, גברות ומכשפים. היה היה פעם מצביא שנולד במאה השנייה לספירה בקמפניה שבאיטליה ושמו לוקיוס ארטוריוס קסטוס. הוא היה נצר לשושלת מפוארת של אנשי צבא ממעמד הפרשים והתחיל את הקריירה הצבאית שלו כמפקד על מאה חיילים אך לא נועד לגדולות. במסגרת שירותו הצבאי הוא אף הוצב כאן בארץ, רבע מאה אחרי מרד בר כוכבא ועבר לשרת בליגיון השישי פראטה, שכתובות שלו נמצאו על אמת המים בקיסריה, בתל שלם ובאיזור כלא מגידו של ימינו.
בעקבות נפילת קצינים בכירים במלחמה בארמניה, קצינים זוטרים קודמו, וכך המשיך ארטוריוס לטפס בסולם הדרגות. לאחר עשרים שנה בצבא, כשכבר פיקד על כ-8,000 חיילים, הוא הגיע לבריטניה. פועלו המדויק אפוף מסתורין, וכנראה שעסק בהדיפת פלישות מעבר לחומה הרומית, חומת הדריאנוס. חייליו והוא התיישבו בפלך ארץ מסוים, והוא הפך בפועל לשליט המחוז וגם למפקד הצבא בו. כשהמפקד הרומי העליון של בריטניה נהרג ארטוריוס קודם לדרגת דוקס היוקרתית. משם נשלח להשקיט התקוממות באיזור מערב צרפת, ואז פרש מהחיים הצבאיים לטובת משרה נוחה בכפר באיזור קרואטיה. בין לבין עוד הספיק להזהיר את הקיסר מפני התנקשות, וזכה בכבוד ויקר. את חייו סיים בגיל צעיר יחסית, והוא עוד לא בן שישים שנה.
אז מה האמת?
האם לוקיוס ארטוריוס, קצין הפרשים המצטיין, הוא ארתור האגדי? בעוד שההיסטוריונים של המאה הקודמת קיבלו את דמותו כהיסטורית, כיום מקובל במחקר לדחות את קיומו של ארתור כאדם אמיתי. נותרנו אם כן, עם שכלנו הישר והעובדות הידועות לנו: המקור הקדום ביותר שמזכיר את ארתור נכתב במאה התשיעית, וסיפר עליו כמצביא שסייע למלך בריטניה במלחמה נגד הפולשים הסאקסונים.
המלחמה הזו מוכרת מהיסטוריון בן התקופה, אך הוא לא ציין את שמו של ארתור. גם מקור מעט מאוחר יותר שמנה את מלכי בריטניה לא הזכיר את ארתור. מנגד, השם ארתור היה נדיר למדי, אלא שבמאה השישית והשביעית אנחנו מזהים לפחות ארבע דמויות היסטוריות שונות שנשאו את השם הזה, מה שמעיד על עלייה בפופולריות של השם בתקופת הפלישה הסאקסונית המדוברת ואחריה. האם ייתכן שזו קרתה בעקבות מצביא מהולל שהצליח למגר את האויב? כאן תכריעו אתם.
האם ארתור הוא ארטוריוס? הרי שניהם לחמו בבריטניה והשמות שלהם דומים. למרות זאת לדעתי, הקשר ביניהם לא חזק דיו. המקורות ההיסטוריים אודות ארתור, הישירים והעקיפים, נועצים אותו היטב במאה השישית לספירה ולא במאה השנייה. אבל אולי משהו מרוחו של ארטוריוס בכל זאת ליוותה את הסיפורים והאגדות? הרי לפי האגדה, גם ארתור המלך לחם בארץ הקודש.
נועם בר דוד הוא דוקטורנט במחלקה ללימודי א"י וארכיאולוגיה בבר אילן.
הפסקת סיגריה תחת אש / ידידה פרץ
מספרים כי בזמן המצור על עכו פגע פגז תותח בארגז המקטרות של הצבא המצרי. המקטרות העשויות חרס התנפצו לרסיסים, והטבק ששלח איברהים פאשא לרווחת אנשיו נותר כאבן שאין לה הופכין במשך ימים רבים. ימי החורף הקרים עברו בעצלתיים על החיילים הניצבים מול החומות העתיקות. באין כלי עישון אפילו ההנאה מן הטבק נמנעה מהם בעודם ממתינים חסרי מעש לכניעת העיר.
יום אחד החליט חייל משועמם לעשות מעשה. הוא רוקן מאבק השריפה את אחד מתרמילי הרובה שאז היו עשויים נייר ומילא אותו בטבק, הצית בו אש ואת העשן שאף עמוק אל ריאותיו - וכך, טוענת האגדה, הומצאה הסיגריה בארץ ישראל.
אז מה האמת?
לא ברור האם יש גרעין של אמת בסיפור שהובא בעיתון "הבוקר" במלאת מאה שנים וקצת למאורע, אבל מה שידוע שהסיגריה בפרט והשימוש בטבק בכלל - באופנים שונים, לא היו המצאה חדשה בדצמבר 1831. למעשה כבר אלפי שנים נהגו האינדיאנים לעשן טבק באמצעות מקטרות אבל גם בסיגרים שהיו עשויים מעלי טבק. אחרי גילוי אמריקה הגיע הטבק גם לאירופה והחל מהמאות ה-17-18 החלו לגלגל טבק באופן ידני בתוך נייר, בעיקר עניים וחיילים שלא יכלו להרשות לעצמם סיגרים.
ב-1881 פיתח ג'יימס בונסאק מכונה אוטומטית לסיגריות ומאז הן הפכו למצרך זמין וזול - לפחות עד הטלת המס הכבד ושלל ההגבלות על סיגריות ומעשנים בישראל.
ידידה פרץ היא דוקטורנטית וחוקרת את מקומו של הטבק במפעל הציוני.
דיזינגוף, ביאליק והגנן / ד"ר אילן שחורי
המתחם בין סמטה פלונית וסמטה אלמונית היוצאות מדרומו של רחוב המלך ג'ורג', הוא אחד היפים, המיוחדים והמרתקים מימי תל אביב הקטנה. בסמטה פלונית, בת כ-70 המטרים, עומד בית יפה ומיוחד שפסל אריה בחזיתו. זה היה ביתו של איש העסקים האמיד מאיר גצל שפירא, שעלה ב-1921 לארץ עם ממון רב מארה"ב יחד עם רעייתו סוניה. גצל רכש חלקת קרקע סמוכה לשוק הכרמל והקים שם מתחם עם מספר מבנים אקלקטיים מרהיבים, חלקם עברו באחרונה התחדשות עירונית בתוך שדרת עצי ווישנגטונייה.
סביב חייהם של מאיר וסוניה, התפתחו לאורך השנים סיפורים ואגדות, חלקם לא ממש נתמכים בידי ההיסטוריה. אחת הבולטות והקשורות למתחם הוא שמאיר גצל שפירא כה אהב את סוניה רעייתו, עד שהחליט לקרוא את הסמטה המוליכה לביתם על שמה, ואת הסמטה המקבילה על שמו. אותה אגדה עירונית ממשיכה וטוענת כי כשראש העירייה הנמרץ מאיר דיזנגוף שמע זאת הוא זעם על החוצפה של תושב העיר, מכובד ועשיר ככל שיהיה, לקבוע בעצמו שמות לרחובות ועוד על שמו. דיזינגוף, כך טוענים, שלח פקידים שתלשו את השלטים וכנקמה שנועדה להשכיח את שם בעל המקום ואשתו החליט לקרוא לשתי הסמטאות: סמטה פלונית וסמטה אלמונית.
ספיח לאותה אגדה מספרת כי לאחר כל הטוב שהרעיף עליה בעלה, שגם הקים פסל אריה מאבן בחזית הבית שישמור עליה, ברחה הרעיה האהובה בסופו של דבר עם הגנן.
אז מה האמת?
אז מי הוביל להחלפת השמות? האמת. לא ברור. בתיקי ההיסטוריים בארכיון עיריית תל אביב ופרוטוקולים של ועדת השמות העירונית, אין לפרשה זו כל זכר. אולם, עד סמוך לפטירתו היה המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, חבר בוועדת השמות העירונית ומי שמינה אותו היה לא אחר מדיזנגוף. על פי הפרוטוקולים היה ביאליק אחראי לכמה מהשמות המיוחדים ברחובות בתל אביב באותה תקופה, בין היתר גם באזור זה - כמו למשל "סמטת אלו מציאות", ממש ממול למתחם של שפירא. יתכן שסימטה פלונית ואלמונית היה גם כן רעיון של ביאליק שמומש שנים לאחר פטירתו. יתכן, וזו גם דעתי, שמי שבפועל אחראי לשינוי השם הוא הסופר אהרון זאב (א"ז) בן ישי, שהיה שנים רבות עורך "ידיעות עיריית תל אביב" ובמקביל ריכז שנים רבות את ועדת השמות העירונית. בן ישי אחראי לשורה ארוכה של שמות ומקבצי שמות יפים ומיוחדים ברחובותיה של תל אביב המתפתחת בשנות השלושים, הארבעים והחמישים, וסביר להניח כי הוא זה שקבע את השמות חדשים, ויתכן שאימץ בכך את הרעיון או ההצעה של ביאליק.
ומה לגבי האגדה על הרומן עם הגנן? גם כאן הסיפור רחוק מהאמת ומקור אגדות אלו, ככל הנראה, בין היתר ברשימות עיתונאיות בשנות החמישים בעיתון "דבר" שחלקן נכתבו על ידי העיתונאי הסופר שלמה שבא.
ד"ר אילן שחורי הוא היסטוריון של תל אביב שכתב את הדוקטורט הראשון על עיריית תל אביב.
