לשלושת ילדיהם של סיגל ולירן אשתר מקיבוץ מגל ניתנו שני שמות. את השם הראשון בחרה סיגל, את השם השני בחר בעלה לירן, יליד מגל וחוזר בתשובה. ליעל (8.5) הוא הוסיף את השם בתיה, למיכל (5.5) — אהבתיה, ודוד בן התשעה חודשים זכה לשם מאיר. "אני חילונית לגמרי", אומרת סיגל, "אבל התחברתי לשם מאיר בגלל רבי מאיר בעל הנס, מאחר שנעשה לנו נס".
לפני תשעה חודשים, מיד לאחר שילדה את דוד, הידרדר מצבה הגופני של סיגל עד סף מוות. פעולה מהירה של צוות הרופאים והמנתחים בבית החולים מאיר בכפר סבא הצילה את חייה.
פעם שלישית
סיגל בת 36, ילידת קיבוץ העוגן, היא בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך ותואר שני בניהול מערכות חינוך של הגיל הרך. עד לפני הלידה ניהלה מעון בעיר חריש. לפני כן הייתה ממונה על חברת הנוער בקיבוץ, ואת בעלה, שאף הוא היה מדריך נעורים, פגשה לראשונה בכנס מדריכי נעורים. עד לאחרונה הוא עבד כרכז שטח בארגון "לקט ישראל", וכיום הוא עובד בתאגיד החקלאי "מהדרין".
סיגל מתמודדת זה שנים עם שתי מחלות אוטואימוניות, והייתה מטופלת במרכז הרפואי שיבא בתל השומר. מסיבה זו הוגדרו שלושת ההריונות של כהריונות בסיכון גבוה. את יעל היא ילדה בשיבא, מכיוון שעדיין הייתה מטופלת שם בשל מחלות הרקע שלה. לאחר שהתייצב מצבה העדיפה שהלידה השנייה תהיה במרכז הרפואי מאיר בכפר סבא.
שתי הלידות הראשונות עברו בשלום ובלי כל סיבוכים. גם ההיריון השלישי היה תקין. כמו בהריונות הקודמים, היא הייתה במעקב צמוד, ביצעה את רוב הבדיקות החיוניות (למעט בדיקות פולשניות שאסורות על פי הדת — מי שפיר וסיסי שיליה), וכמו בפעמיים הקודמות ביקשה לא לגלות לה את מין העובר. היא רצתה לשמור על מומנט ההפתעה. ועם זאת, אחרי שתי בנות, הייתה בטוחה שגם הפעם תלד בת, כבר דירגה שמות של בנות, ומשום מה התקשתה לבחור שם לבן.
בשלהי השבוע ה-40 להריונה, ביום ראשון, בשעה 5:40 בבוקר, היא חשה בצירים. בעלה כבר היה בעבודה והיא הזעיקה את אמה, שהגיעה תוך זמן קצר מקיבוץ העוגן, ואת חברתה (דולה בשלב ההתלמדות שליוותה אותה בכל תקופת ההיריון). כשכאבי הצירים תכפו והתחזקו, הוחלט להתמודד עם הפקקים האופייניים ליום ראשון באמצעות הזמנת אמבולנס, שיביא אותה לבית החולים. האמבולנס הוזמן, ועד שהגיע, היא הספיקה להכין כריכים לשתי הבנות ולשלוח אותן לבית הספר ולגן.
הם יצאו לדרך בשבע וחצי בבוקר, בשיא הפקקים. הצירים הלכו ותכפו, וכשהגיעו למחלף כפר סבא בכביש 6, כבר חשה שראשו של התינוק מתחיל לבצבץ. צוות האמבולנס הציע ליילד אותה באמבולנס, אך היא האיצה בנהג למהר ולהגיע לבית החולים. כמעט שעה אחרי שיצאו לדרך הם הגיעו לשערי בית החולים. בעלה הגיע ישירות מהשדה וכבר המתין לה שם. היא הובהלה לחדר הקבלה, ושם ילדה 20 דקות לאחר מכן. רק לאחר הלידה הועברה לחדר לידה כדי להוציא את השיליה, ותוך כדי כך, ביקשה מהמיילדת להביא אליה את התינוק כדי שתוכל להיניק אותו.
סכנת חיים
הוצאת השיליה הסתבכה והתארכה, מאחר שהשיליה כבר הייתה מפוררת. בשלב זה סיגל חשה כאבים עזים בצדו הימני של הגב התחתון, והתקשתה לזוז. "רק נוציא את השיליה וניתן לך וולטרן", נאמר לה. לאחר שהשיליה הוצאה בשלמותה, היא הועברה למחלקת יולדות, אך כאביה גברו. "חשתי משהו לא בסדר, ואמרתי שאני לא מרגישה טוב. אימא שלי ראתה שלחץ הדם שלי נמוך מאוד והזעיקה את הצוות הרפואי. אחת הרופאות, מתמחה בכירה במחלקה, הרגיעה אותי: 'נטפל בך, יהיה בסדר'".
סיגל נשלחה לבדיקת CT דחופה, ובעוד היא מתכוננת לבדיקה חשה שהבטן שלה תופחת. היא הפנתה את תשומת לב האחות, זו דיווחה לרופאה, והוחלט מיד להבהיל אותה לחדר ניתוח. עם פתיחת בטנה התגלה דימום מאסיבי, והיא נזקקה ל-17 מנות דם, ל-12 מנות פלסמה ולשתי פעולות החייאה. "בשלב מסוים יצא אחד הרופאים למסדרון ואמר לאימא שלי: 'תתכוננו לגרוע מכול'", מספרת סיגל.
"זאת הייתה הידרדרות המודינאמית מהירה וחריגה לאחר הלידה", מסביר מנהל אגף נשים ויולדות, פרופ׳ עמי פישמן. "פעולה מהירה של הצוות הובילה לניתוח דחוף, בשילוב פעולה עם הצוות של מחלקת כלי דם. במהלך הניתוח נשלל דימום רחמי ואותר מקור דימום ממפרצת בעורק הכליה. מדובר בפתולוגיה נדירה מאוד".
לחדר הניתוח הצטרפה מנהלת מחלקת כלי דם, ד"ר סימוני פייר. היא השתמשה בטכניקה פורצת דרך לעצירת הדימום מעורק הכליה שנקרע (מדובר בטכניקה המשמשת גם לעצירת דימומים בשדה קרב). בתוך כך נאלצו המנתחים לכרות את הכליה, לאחר שקרסה בשל אובדן הדם. "חייה היו בסכנה ברורה ומיידית", אומרת ד"ר פייר. "השתמשנו בטכניקה חדשנית, ופעולה מהירה של כולם יחד הביאו לתוצאות מרגשות". למחרת הוחזרה לחדר הניתוח כדי לוודא שהדימום הפנימי אכן פסק.
"המטופלת פיתחה אירוע רפואי נדיר וסוער, שאובחן במהלך המעקב בשעות הראשונות לאחר הלידה, וטופל במהירות וביעילות על ידי צוות רב-מקצועי", מסכמת מנהלת מערך היולדות, פרופ' טל בירון. "בזכות הטיפול ניצלו חייה".
נס רפואי
אחרי שלושה ימים העירו את סיגל מההרדמה וסיפרו לו מה עבר עליה. "יש לך שאלות?" שאלו אותה. "כן, אני יכולה כבר להיניק?". במהלך אשפוזה, זכתה לביקורים של כל הרופאים הבכירים מהמחלקות למיניהן. "כולם התייחסו למקרה שלי כמקרה חריג וכנס רפואי, וד"ר פייר אמרה לי שהיא רואה בי את הבת השלישית שלה", צוחקת סיגל, ומדגישה: "בזכות התושיה, ההחלטות המושכלות של הרופאים והטיפול המהיר של המנתחים בחדר הניתוח קיבלתי את חיי במתנה".
מעבר לתחושת נס, כדבריה, הלקח שלה ברור: "לא די שיש בבית החולים בית יולדות מצוין, חשובה גם כל המעטפת המקצועית".
היא אסירת תודה לכל הצוות הרפואי, ומזכירה לטובה גם את צוות התינוקייה ואת הרופאה בטיפול נמרץ, שלקחה אותה ביוזמתה למפגש עם התינוק שלה. "זהו מעשה של אנושיות נטו. היא לא הייתה חייבת לעשות זאת, אבל היא אמרה לי: 'גם אני אימא, ואני מבינה שאת רוצה לראות אותו'".
אחרי שחרורה מבית החולים החל תהליך ההחלמה והמעקב במחלקות בית החולים למיניהן, ואחר כך במרפאות הקהילה. הרופאים כבר הבהירו לה שאסור לה להיכנס שוב להיריון. "זהו, סגרנו את הבסטה. שלושה ילדים זה מספיק מכובד".
