אין כמעט אדם שלא מכיר את סיפורה של לילך שם טוב. לפני 11 שנים, איתי בן דרור, בעלה לשעבר של לילך, רצח את ילדיהם המשותפים עומר, רוני ואור ז"ל, בביתו בנתניה, לאחר שסימם אותם באמצעות תרופות שנמהלו בכוסות המיץ שלהם.
קראו עוד:
שם טוב בחרה בחיים. היא הביאה לעולם את שי לי, מרצה בכל רחבי הארץ ומסייעת למאות נשים לצאת ממעגל האלימות. "בלי להישמע יהירה, בשבע השנים שאני מרצה, הצלתי מאות ואולי אפילו אלפי נשים. אני כל הזמן מקבלת פידבקים, כל הזמן נשים מתקשרות אליי", היא מספרת, "מקרים שאני לא יכולה לטפל בהם אני פשוט מעבירה אותם הלאה לאנשי מקצוע. בהכשרה שלי, אני מאמנת אישית. נשים פונות אליי, ואנחנו עובדות על כך שהן יתחילו לראות את עצמן, ולהיות יציבות כלכלית ולא רק רגשית. זה בא ביחד. אלימות כלכלית היא מאוד נפוצה, גם במקרה שלי".
להציל ילדים
שם טוב מסבירה כיצד האלימות הכלכלית קשורה לאלימות הפיזית. "הייתה לנו חברת הובלות, והיו סכומי כסף אדירים שהוא פשוט העלים", היא אומרת. "הגענו למצב של הוצאה לפועל, והוא לא היה מתרגש מזה. הוא היה פורס את החובות למיליון תשלומים, וככה הוא היה מרגיש שהוא ניצח את המערכת. הרבה מאוד נשים מוכנות לחיות במצב הזה, של 'איך אני אסתדר עם שניים או שלושה ילדים כשאנחנו בחובות'. גם אני סיפרתי לעצמי את הסיפורים האלה. חשבתי שהוא לא ישלם לי מזונות, והעדפתי להישאר. פחדתי אפילו ליזום את הפרידה. ושזה בא ממנו, הרגשתי שמישהו פתח לי את הכלוב".
מה הרגשת בתקופה שהייתה לפני הרצח? אחרי הגירושים?
"הוא ראה בי סוג של רכוש, ואחרי הגירושים הוא פתאום ראה אותי פורשת כנפיים, זה שיבש את דעתו. כשהוא ניסה לחזור, אני כבר לא הייתי במקום הזה. מן הסתם המשכתי הלאה. והוא פשוט נקם בי דרך הילדים. לפני הרצח, עשו לו בדיקה והוא נמצא מסוכן סביבתית, אבל אף אחד לא עדכן אותי בגלל החיסיון הרפואי שלו. היו לו כדורים אנטי דיכאוניים שתמיד פחדתי מהם. התברר לי לצערי הרב, שרגע לפני רצח את הילדים שלי ב-153 דקירות סכין, הוא פשוט סימם אותם עם הכדורים האלה. חודש וחצי לפני הרצח, התברר לי שהוא ביקש מהפסיכיאטרית שלו להתאשפז כי הוא לא היה בטוב. היא הגדילה לו את המינון של התרופות, והוא פשוט אגר אותן וסימם את הילדים שלי איתן".
מה את זוכרת מהתקופה שאחרי הרצח? מהמשפט?
"אחרי שקרתה הטרגדיה, הייתה בטוחה שאחרי שהמשפט הפלילי מסתיים אני מצטרפת לילדים שלי. מתאבדת. מבחינתי לא היה בשביל מה להמשיך לחיות. זה היה מאוד ברור לי תקופה לא מבוטלת. אבל המשפט הפלילי נמשך שנתיים, וקרו במהלך השנתיים האלה כמה דברים שבגינם החלטתי לא רק לבחור בחיים וליצור חיים, אלא גם להנציח את הילדים שלי בכל הזדמנות. בגלל זה גם יצרתי את הרצאת הדגל שלי, לזיהוי מצבים מסוכנים, לזהות אלימות סמויה, בהרצאה אני גם מדברת על הילדים שלי. את הילדים שלי אני לא אצליח להחזיר, אבל אני לוקחת על עצמי להציל ילדים של אחרים עד כמה שאוכל".
קרה קסם
בזמן ששם טוב חיפשה דרכים נוספות להנציח את ילדיה, הגיעה אליה ד"ר עינת ינוביץ, ראש המגמה לגיל הרך במכללה האקדמית בווינגייט, שביקשה להנציח את שלושת ילדיה בצורה יצירתית - במתקנים ומשחקים בגני ילדים ברחבי הארץ. בגני ילדים יוצבו מתקנים חדשים ועליהם יונצחו הילדים.
"עינת פנתה אליי בפייסבוק. היא הציגה את עצמה, ואמרה שהיא רוצה להנציח את עומר, רוני ואור", מספרת שם טוב, "היא ביקשה שניפגש ונדבר, ומבחינתי לא היה ספק. התחלנו להיות בקשר, קצת דיברנו בטלפון, נפגשנו. ויצאנו לדרך. ואז פשוט קרה איזשהו קסם. היא שלחה לי את התמונות ואת הסרטונים של ההנצחה, וראיתי שזה ממש קורה. זה ריגש אותי בצורה שאני לא יכולה לתאר אפילו".
"אחרי שקרתה הטרגדיה, הייתה בטוחה שאחרי שהמשפט הפלילי מסתיים אני מצטרפת לילדים שלי. מתאבדת. אבל המשפט נמשך שנתיים, וקרו כמה דברים שבגינם החלטתי לא רק לבחור בחיים וליצור חיים, אלא גם להנציח את הילדים שלי בכל הזדמנות"
"במסגרת יום המאבק באלימות נגד נשים נתקלתי בכתבה של לילך שם טוב", אומרת ד"ר ינוביץ, "חשבתי איך אוכל לסייע ללילך במטרתה הנעלה - להנציח את ילדיה זכרם לברכה. מיד רתמתי למשימה את הסטודנטים ממגמת הגיל הרך במכללה האקדמית בווינגייט. הסטודנטים במגמה יוצאים להתנסות בגנים, מעודדים את הילדים לתנועה ומשאירים בהם חותם. חשוב גם להגיד תודה לכל מי שלקח חלק בפרויקט - הסטודנטים במגמה לגיל הרך, המרצות ומעצבת הלוגו של הפרויקט, נועה צפוני".
בשבוע שעבר, לקראת צילומי הכתבה, לילך לקחה את בתה שי לי לגן ילדים ביקום, שם לראשונה ראתה בתה את הנצחת האחים שלה. "כרגע היא יודעת שיש לה שלושה אחים, שהם לא פה, הם בשמיים והם משגיחים עלינו", אומרת לילך, "אלה שיחות של ילדה בת 5. אני לא מכניסה לה כל מיני משפטים שיבלבלו אותה. אבל אין ספק שזה היה צעד גדול בשביל שתינו".
אחרי פרויקט ההנצחה במכללה, יש רצון להמשיך ולהנציח?
"בטח. זה ממש פתח לי עולם ומלואו, מבחינתי. יש לי חלום, ואני מאוד אשמח אם מישהו ירים לגבי זה את הכפפה ויעזור לי. לעשות אחת לשנה, במקום רק לעלות לבית העלמין, לעשות משהו יותר רוחני. או אולי טיול לזכרם ולרתום את החברה להגנת הטבע לעניין. או איזשהו רעיון יצירתי אחר שיוכל להנציח אותם בצורה הטובה ביותר. אני צריכה אנשים טובים שיצעדו איתי בדרך הזאת, שלא יפחדו. ואולי הריאיון הזה יעזור לי למצוא אותם".
