אביעד מונציק (45), תיכון חדש (בית אליעזר), אב פלוס שניים, בזוגיות פרק ב'.
איפה ומה מלמד: "מורה לשל"ח וידיעת הארץ בתיכון חדש בבית אליעזר".
בצה"ל: "רס"ב בחי"ר, חטיבת מילואים 551 שמורכבת מיוצאי מגלן, דובדן ואגוז. ב-7 באוקטובר הוקפצנו, היו כוחות שהגיעו לשדרות, אחרי יומיים כבר איבדנו שלושה מילואימניקים מהפלוגה בהיתקלות. אחד מהם היה חדרתי, אביחי אמסלם ז"ל. הייתי הרס"פ שלו. בשלב השני אחרי שנפתחו הצירים, נכנסנו לעזה, והבאנו ללוחמים כל מה שהם צריכים, ופינוקים מהבית. אחרי שלושה חודשים רוב החיילים השתחררו, ואנחנו, צוות לוגיסטיקה, נשארנו לעוד משימות. באפריל קראו לנו לעוד חודש של תעסוקה מבצעית במטולה. שם עיקר המתח והעשייה היו בהיערכות לקראת מה שיבוא מהצפון. סה"כ שירתתי כ-200 ימים השנה".
רגע קשה: "אחרי 20 שנה שאנחנו עושים מילואים יחד, המכה הקשה, בנוסף לעוטף או לנובה, שם לא הכרתי אף אחד, הגיעה מהאבדות בגדוד שלנו. זאת הייתה סטירה כואבת. הייתי במשמר כבוד בשלוש לוויות, שזה משהו שלא עשיתי בחיים - לעמוד סמוך לקבר פתוח, במשך שעתיים, מתוח, בטווח אפס מהכאב הכי גדול".
קבלת הפנים בבית ספר: "איך שיצאתי מהאוטו המורים עוד היו בעיצומה של ארוחה חגיגית. כולם נעמדו ומחאו לי כפיים, ונבוכתי עד עמקי נשמתי, ואחרי זה עוד היו 20 דקות של חיבוקים. זה היה מחמם לב. גם התלמידים במסדרונות מפרגנים, טופחים על השכם. בשיעורים הראשונים ראיתי שיש רצון גדול לשמוע מה היה, אז בשיעור השני בניתי מצגת. הם הקשיבו, שאלו ולא יצאו להפסקה מרוב שהיו בעניין".
האם משהו השתנה בך בעקבות המלחמה: "מאז אני מאוד מעריך את המשפחה והקרובים אליי. עוברות הרבה מחשבות על איך אנשים נעלמים ברגע, על רצון להספיק ולעשות בחיים. לומדים להעריך את מקום העבודה וגם מתחדדת ההבנה שזה כלי ריאלי לתקן את החברה, כי אתה מבין שיש תקלות ואנשים מבוגרים אי אפשר לתקן".
אבידן קידר, מנהל הגימנסיה חדרה, 35, נשוי פלוס ארבע בנות, ובעוד חודש החמישי
בצה"ל: "רס"ן, מפקד פלוגה באיו"ש, חטיבת השומרון. גוייסתי ב-7 באוקטובר ב-08:00 ושירתתי עד ה-20 במרץ. פעלנו במרחב שכם, בעיר שכם ובכפרי עוטף שכם. יצאנו למעצרים של פעילי חמאס ופעלנו בקני טרור".
רגע קשה: "חבר מאוד טוב בגדוד מקביל, שהוא גם שכן, יעקב נדלין ז"ל, נהרג שבוע אחרי שהמלחמה פרצה. זה היה שבר מאד גדול. הבנות בבית יודעות שאני משרת ליד יעקב, והיו הרבה מאד רגעים קשים בבית סביב זה. רגע קשה נוסף התרחש ב-7 באוקטובר. חזרתי מבית כנסת, עליתי על מדים, לקחתי ציוד - ואני זוכר את הבת הגדולה שלי יושבת עם חברות ובוכה. הבנות שאלות 'מתי אתה חוזר', ואני לא ידעתי מה לענות. בנוסף, גם אישתי, רס"ן בקבע ב-8200, נדרשה לתת יותר זמן בעקבות המלחמה, ונדרשנו יחד להרבה עזרה ותמיכה מסביב. מקצועית, התחלתי עבודה כסגן מנהל במרכז טכנולוגי דתי בנתניה, והיה לי קשה מאד להיכנס לעניינים כשאני בשירות".
קבלת הפנים בבית ספר: "בהמון חום. הצוות פרגן והרעיף שבחים, והתלמידים שאלו 'כמה מחבלים הרגת'. הייתי מספר קצת סיפורים מהקרב. היתה תחושת גאווה, מול הבנות שלי ומול התלמידים. הרבה פעמים אתה מדבר על חינוך לציונות ואהבת הארץ, אבל כשרואים בפועל שאתה נעדר בעקבות שירות המדינה - זה מעל לכל המילים".
האם משהו השתנה בך בעקבות המלחמה: "אנחנו פלוגה גדולה של קרוב ל-100 חיילים ויותר מזה, ובחפ"ק יש כל כך הרבה דעות מגוונות, ולמרות זאת אנחנו מאוחדים מאד. אני מרגיש שמשהו התרכך בי בזמן המלחמה, להקשיב יותר, לחוש יותר אמפתיה והבנה לזולת, ולדעות אחרות. לדעתי זה הלימוד של כולנו מאז ה-7 באוקטובר. מבחינה אישית אני מרגיש שהעניין המשפחתי הוא לא מובן מאליו - זה להודות על מה שיש. וגם הרצון לתרום למדינה המדהימה שלנו. אלה ערכים שבכוונתי להוביל גם בתיכון שלנו".
נועם פויכטונגר (31), מנהל בי"ס ממ"ד יבנה, גבעת אולגה. נשוי לנעמי ואב לארבעה.
בצה"ל: "אני רס"ל. גוייסתי ב-9 בנובמבר ושירתתי בחצרים, בחמ"ל של יחידות לוגיסטיות שנותנות מענה ליחידות מובחרות שמוצבות בעזה, ומשלח דלק ותחמושת לרצועה. שירתתי במשך שלושה חודשים וחצי".
רגע קשה: "ברמה האישית ב"ה לא איבדתי חברים אבל כמנהל חדש השארתי את בית הספר עם צוות שעוד לא הכרתי עד הסוף, בי"ס שיצא לדרך חדשה. הרגעים המורכבים היו בנקודות שעלו עם תלמידים שלנו, שמאד רציתי לתת מענה אבל זה היה רחוק. הצוות היה מדהים והיינו מנהלים שיחות לפעמים בשעות כמו 3:00 ו-4:00 לפנות בוקר. השתדלנו שלא יעבור יום שלא נדבר כדי שבית הספר יעמוד על הרגליים".
קבלת הפנים בבית הספר: "קיבלו אותי בהתרגשות גדולה, שמחו ושאלו שאלות על מה שנעשה. ההורים גם שאלו היכן שירתתי, דאגו והתעניינו. עשינו גם שיעורי נשק, הייתה חוויה".
האם משהו השתנה בך בעקבות המלחמה: "ברמת בית הספר בהחלט משהו השתנה. זה לימד אותנו את המקום של 'ראש גדול', פתרון בעיות ואיך להתגבר על קשיים. אני חושב שרואים את זה גם ברמת המדינה, לעלות מעבר לדברים קטנים כמו סכסוכים פנימיים. זה הכריח אותנו להיות יצירתיים בכדי לתת מענה לאתגרים. זה נכון גם ברמה האישית והלאומית - לקחת אחריות".
מתן הומינר (43), נשוי פלוס שישה, מנהל ישיבת 'אמי"ת נתיבות דרור' באור עקיבא.
בצה"ל: "רס"ן בחיל רגלים. קמב"ץ חטיבה 261. התגייסתי ב-7 באוקטובר לפני הצהריים, ושירתתי כארבעה חודשים. החטיבה שלי נכנסה לצפון הרצועה ביחד עם אוגדה 162".
קראו גם:
רגע קשה: "האסון בו נהרגו 22 חיילים מהחטיבה. גדוד מילואים שזמן קצר לפני כן ביקרנו אותם, וחלקם חברים טובים שלנו".
קבלת הפנים בבית הספר: "במהלך התקופה הצטרפתי פעם אחת לפגישות זום עם הצוות, ופעמיים הצלחתי לבקר. הביקורים האלה נתנו לי המון כוח. כשחזרתי, קבלת הפנים היתה מרגשת מאד. הרגשתי המשך ישיר לשירות המילואים במשימות בעוטף עזה, את החיבור בין מה שקורה שם לעשייה החינוכית שלנו - להרים ראש ולזקוף קומה, להיות שם בשביל התלמידים שלנו, דווקא בתקופה הזו".
האם משהו השתנה בך בעקבות המלחמה: מבחינתי הכל השתנה. המציאות שבה אנו חיים, תלמידים מפונים, הדגשים החינוכיים, ההשקעה שצריך לעשות בחוסן. ציונים תמיד נראים לי כמשימה משנית בסדר החשיבות לעומת לראות את התלמידים במקום שבו הם נמצאים ולהיות שם בשבילם. לחנך לערכים תמיד היה נראה לי חשוב יותר, בטח בתקופה כזו".
