היא הגיעה ליפו לפני עשור ממעלה אדומים. הוא יחסית טרי פה.
רק לפני שלוש שנים החליט לעזוב את סיר הלחץ ברמלה ולבוא לגור ליד הים. היא קוראת למקום הזה יפו. הוא יאפא. שניהם מרגישים שזה הבית שלהם. של שניהם.
על ההכרה הזאת, על יאפא-יפו של האנשים שרוצים לחיות יחד ובשכנות טובה בלי לבטל זה את הזכות של זו, בלי לרמוס זו את זהותו של זה, הם שרים עכשיו. הזמרת והיוצרת קילי (קול י' לעיר יקרא) יחד עם הראפר סאמח זקות (סאז).
וככה אנחנו יושבים בבית קפה שנמצא בין הבית שלו לשלה, והם מספרים על השיר שכתבו והלחינו יחד. קילי הלפרין (34) מרגשת כל כך כשהיא אומרת בעדינות חכמה ורגישה: "יפו והאנשים שלה עברו שלוש שנים קשות בגלל עבודות הרכבת הקלה, הקורונה ומה שקרה אחרי 'שומר החומות'. אז זה שיר של ריפוי, של איחוי הפצע".
קילי: הפמיניזם של אמא
היא נולדה בניו יורק לבית דתי אורתודוקסי מודרני, אקטיביסטי. ככה קילי מגדירה את המשפחה שלה. "אמא שלי", היא מספרת. "הייתה מחלוצות הפמיניזם האורתודוקסי בארצות הברית. היא למשל הלכה ללמוד גמרא".
לישראל עלו בגלל ציונות. היא הייתה אז בת שש. "אבא שלי", קילי פותחת צוהר אל לב המשפחה. "הוא חוזר בתשובה שהאמין בכל ליבו ברעיון שלעם יש מקום". וכמו שהלכה בעקבות אמה הפמיניסטית וקראה בבת המצווה שלה את המגילה, כך גם הלכה בעקבות אביה ועד היום היא זוכרת את ההפגנות שהשתתפה בהן נגד פינוי גוש קטיף.
ליפו הגיעה עם בעלה והילדים. "אנחנו אנשים קהילתיים", היא אומרת. "אז חיפשנו קהילה. בשלוש השנים האחרונות אנחנו חלק מקהילת בית הכנסת 'בית אהבה ותפילה – אור החיים'. זה בית כנסת עתיק. בן 70 שנה שנמצא בנמל.
"הרבה מקהילת המתפללים המקורית שלו נפטרו או הזדקנו. אנחנו הגענו כדי לחזק את הקהילה הזאת. בית הכנסת הוא אורתודוקסי, יש מחיצה בין גברים ונשים, אבל הנשים לא מוסתרות. רואים אותן".
מפתיע לשמוע ממנה שהיא גבאית בית הכנסת. קילי צוחקת: "זה תפקיד קהילתי יותר. אני לא עולה לתורה".
סאמח: הזהות של סבא
בעברית עשירה ועמוקה, שעוברת במהירות בין המשלבים, גם סאמח (38) מספר על כור מחצבתו: "נולדתי ברמלה למשפחה קומוניסטית מגניבה ומאוד פוליטית. סבא שלי היה אחד מהמנהיגים הקומוניסטיים הפלסטיניים הראשונים. בבית חינכו אותנו לזכור את הזהות הפלסטינית שלנו, אבל גם לכבד את האנשים שהם לא אנחנו. עם כל הכבוד לסכסוך, דרך ארץ קדמה לתורה אומרים, לא?".
הוא מוסלמי, אבל חלק מבני משפחתו הפכו נוצרים והוא עצמו גדל ליד כנסייה והושפע מאוד ממה ששמע בה, בעיקר מהמזמורים. אז גם הבין שמוזיקה היא הייעוד שלו. "אנחנו מעורבבים", הוא אומר. "אחרי 1948 התפזרה המשפחה. חלק גדול נמצא היום בעזה, חלקים אחרים בכל מיני מקומות בעולם. אלה שלא גורשו ב-1948 עברו מאזור אסדוד, היום אשדוד, לרמלה".
הוא אוהב את רמלה בה נולד. קשור מאוד למשפחה. עד לפני כמה שנים, כשעוד לא שם את כל יהבו על המוזיקה, סאמח עבד יחד עם אביו בעסק המשפחתי. "בבקרים הייתי מתקן מכוניות ובערבים עולה על הבמות", הוא מספר.
עד שהכריע לטובת האומנות וגם לטובת המעבר ליאפא. "קשה לגור במקום כל כך לחוץ", סאמח מפרט ובורר מילים. לא רוצה להדליק מדורות או לשפוך מילים קשות על מקום שאותו ואת אנשיו הוא מאוד אוהב.
"הרגשתי שאני רוצה להתרחק קצת. זה לא קל לגור במקום אלים שכל כך הרבה אנשים נפגעים בו. קשה לגור במקום שנשים נרצחות בו. זה התחיל לחנוק אותי גם כאומן. הרגשתי שאני כותב כל הזמן רק על מוות ומקרי רצח. איבדתי את תחושת הביטחון ברמלה.
"הבנתי שאני חייב להירגע. ביאפא אומרים שהחיים מורכבים ולא קלים. לי יש למה להשוות. שום דבר לא דומה ביאפא למה שקורה ברמלה. ויש פה כמובן גם את הים. הים מרגיע ומשחרר אותי".
אחרי שומר החומות
הם נפגשו לפני שנה וחודשיים. ארנון נאור, זמר, יוצר, מפיק ויזם חברתי, הזמין אומנים להיפגש אחרי אירועי "שומר החומות". 20 נענו והגיעו לבית אורן. "19 יהודים "וערבי פלסטיני ישראלי אחד", סאמח צוחק.
זה לא היה מפגש פשוט. קילי חוזרת לרגע לימים ההם בבית אורן: "זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי לא בטוחה ביפו. אף פעם עד אז לא פחדתי מערבים. מה יש לפחד מאנשים שגרים כאן וזה הבית שלהם? אבל אחרי מה שקרה, כל הפרעות, נבהלתי ממש. התערערתי מבפנים.
"בבוקר שאחרי הפרעות גילינו שחלונות המכוניות שחנו ליד בית הכנסת שלנו היו מנופצים. לבית כנסת אחר ביפו זרקו בקבוק תבערה. חשבתי על זה שאני הולכת עם מטפחת ראש ועכשיו אולי זה יהיה מסוכן להסתובב ככה בחוץ. את התחושה הזו הבאתי לריטריט".
גם סאמח הגיע למפגש ההוא נסער. "מיד כשהתחיל הבלגן נסעתי להיות עם המשפחה. הצטרפתי לאנשים שיצאו להגן על מסגדים, בתי כנסת וכנסיות בגטו ברמלה. לא נתנו שחבורות פורעים מוסתים יפגעו בהם. כל כך כואב לי על האנשים שפחדו, ברמלה וביפו, יהודים וערבים. חשוב לי להגיד: יהודים וערבים הם לא אויבים. זאת הפוליטיקה שמפרידה ומסכסכת, מלבה את האש".
לאומנים היהודים שהגיעו לבית אורן הראה סאמח את כדורי הגומי ומכלי הגז המדמיע שירו עליהם השוטרים. "הייתי מזועזע, נרגש ופצוע נפשית ממה שקרה", הוא מספר היום.
הקליפ שלו, המתנה שלה
ממש לפני "שומר החומות" יצא הקליפ הראשון של הצמד "דוגרי" – סאז ואיש החינוך אורי רוזנמן - שחרך את הרשתות החברתיות, הטלוויזיה ותחנות הרדיו. הקליפ מציף את כל הסוגיות הרגישות והקרעים והסדקים בין ערבים ליהודים בישראל וקורא להידברות ועל מכת הגזענות.
גם קילי, יוצרת, כותבת ומנגנת שיש לה כבר שלושה אלבומים (כולם ברשת), קראה וקוראת תמיד להידברות, להכיר, להתגבר על הפחד. בשבועות שאחרי "שומר החומות" היא השתתפה יחד עם מוזיקאים ויוצרים אחרים שמתגוררים ביפו, יהודים וערבים, במפגשי מוזיקה שהם יזמו. "דרך אומנות נלחמים באלימות ומרפאים", היא אומרת. "למפגשים האלה קראנו 'יפו בוחרת בחיים'".
קראו גם:
"באותה תקופה", היא משתפת. "הייתה לי יום הולדת. חשבתי מה אני רוצה כמתנה. הדבר היחיד שרציתי הוא לנגן יחד. ירדתי לכיכר ביפו עם גיטרות וכלי מוזיקה אחרים והזמנתי כל מי שעבר שם להצטרף אליי. לא כולם הבינו בהתחלה, אבל בסוף אנשים ישבו וניגנו יחד. יהודים וערבים. מוזיקה היא ריפוי. לכולם".
שיחות בין מחלוקות
אז אין לכם ריבים פוליטיים?, אני שואלת. "יש לנו שיחות", הם מחייכים וקילי מוסיפה: "אני לא בן אדם פוליטי בהגדרה שלי. יש לי בטן מלאה על הפוליטיקה הישראלית כולה שמאבדת את עצמה. הדרך לפתרון סכסוכים, כל הסכסוכים, הוא דרך חינוך ותרבות.
"אני מניחה שחלק מהתפיסות הפוליטיות שלי השתנו קצת בעקבות המפגשים עם אומנים ויוצרים ושכנים ערבים, אבל לא שינוי מהותי. מה שחשוב בעיניי תמיד זה הדיבור, הרצון לשמוע, להכיר. השיחות שלי עם סאז וגם עם אחרים לא תמיד פשוטות, אבל הן מתנהלות מתוך ההבנה הברורה שכולנו כאן.
"יש לנו מחלוקות ויש לנו גם הרבה מהמשותף. אנחנו לא מתכחשים לבעיות, אנחנו מדברים עליהן. זה חשוב שנכיר אלה את הכאבים של אלה".
סאמח, שמוזמן עם פרויקט "דוגרי" להשמיע את המסר נגד גזענות ושנאה גם ברחבי העולם, אומר: "באלימות נלחמים בנשק האומנות. אני מאמין בזה לגמרי. הנשק הכי חזק הוא התרבות. אם אזרוק אבן כבר הפסדתי.
"אני רוצה להסיר את החומות ביננו בשיתופי פעולה תרבותיים. אני לא רוצה לטשטש את הזהות שלי או של קילי או של מישהו אחר. אני רוצה להגיד שיש מקום לכולנו".
השיר שלהם – "אני יפו – תני לי מקום" עדיין לא עלה לרשת. זה יקרה רק אחרי שהקליפ עליו הם עובדים יהיה מוכן.
אז תשירו לי כאן, עכשיו, בבית קפה, ביקשתי. הם חייכו וחילקו ביניהם שורות ומילים שמרגישות כמו תפילה. כמו המשפט שמופיע בבית בערבית שסאמח שר: "יפו מחבקת כמו אמא את כל הזרים שבאים אליה".
“אני יפו - תני לי מקום”
היי נמל כי הים הולך וסוער
הרחוב של יפו קורא לי למהר
המואזין מזכיר שתיכף שבת
עכשיו לאט
את - בליל שפות של תפילה
את - מי שאני יכול
להדליק שריפה
את - פחד כאן
עולה ניקח נשימה
לחץ בחזה
לא אפחד מדרך ארוכה
