יש שחקנים, שכל כך מזוהים עם הדמויות שלהם, עד שלעתים אנחנו מופתעים שיש להם שם אחר וחיים אחרים. כזה הוא יניב סויסה. בשנה האחרונה, אין מי שלא מזהה את סויסה, 45, יליד אור עקיבא, כ"ניסים" מהסדרה "קופה ראשית" של תאגיד השידור.
שנים שסויסה משחק בסדרות, הצגות וסרטים, מפלס את דרכו עקב בצד אגודל בעולם הבמה. הוא השתתף ב-"פמת"א", "שב"ס", "כפולה" (עם נועה קירל) ו"רמזור", ושיחק בשלל תפקידים ראשיים (בין היתר את עופר מקסימוב בסדרה על אתי אלון) ותפקידי משנה. אבל נדמה שמאז הפכה "קופה ראשית" לקאלט, הוא בעיקר ניסים, הקצב התחמן והכריזמטי של "שפע יששכר", עם מטבעות הלשון הייחודיות והמבט הנוגה.
"זה שכולם יודעים לזהות מאיפה אני מוכר להם היום, הגיע בפסיעות איטיות אצלי", הוא מסביר. "עשיתי המון תפקידי אורח ומשנה לאורך הדרך, ותמיד אמרו לי 'אתה מוכר לי מאיפשהו'. אבל לא ידעו להגיד מאיפה. בראשית הדרך היו לי שני תפקידים משמעותיים: האחד בסדרה של יס 'אורים ותומים', והשני בקומדיה 'השנים הכי יפות' ברשת.
"הייתי בטוח שהסדרה ברשת תתפוצץ וזה יהיה הוואו שלי, הפריצה, מה שנקרא. משום מה זה לא קרה. ואז הגיע פמת"א ואחריה סוג של פריצה, ואז קופה ראשית ושב"ס. היום כשאני מסתובב עם אבא שלי, ששמו ניסים ברחוב, אנשים קוראים 'ניסים', ושנינו מסתובבים. אבא שלי צוחק ואומר להם 'אני המקור. הוא יניב'".
הארה על במה
הוא נולד וגדל באור עקיבא ובנערותו כלל לא חשב להיות שחקן. "כל החלומות של הילדים בשנתונים שלי הסתכמו בלהיות כבאי, שוטר, דברים מהז'אנר הזה", הוא מספר. "את ההארה שלי קיבלתי לראשונה כשהייתי בכיתה ז' בערך. אז עמדתי על במה בפעם הראשונה בחיי והבנתי את העוצמה והמשמעות של זה שכולם מסתכלים עליך ואתה מצליח להעביר להם משהו. אז נדבקתי בחיידק הבמה. זה משהו מאוד חזק ברגע שנדבקים בו. חשוך מרפא.
"גדלתי בשכונת בן גוריון, שם בבלוק אחד היה קיבוץ גלויות שלם, מכל העדות. מכול חלון ריח מאכלים אחר, תרבות ומנהגים והכול הסתנכרן בצורה מושלמת. היה שם תום כזה. גם כיום כשאני רוצה לברוח ממשהו אני נוסע לעשות סיבוב בשכונה, או לוקח את הבת שלי לעשות שם סיבוב. יש שם מקום שיש צמחיה כזו וכילדים היינו מחקים שם סצנות מסרטים שראינו, משחקים אותה 'רמבו' למשל. פעם לקחתי את הווילון מהחדר של אחותי, הייתי סופרמן וקפצתי מהגג של הגן, הייתי בטוח שאעוף. היינו שובבים אבל טובים".
כשסויסה היה בחטיבת הביניים, הוא הצטרף לחוג תיאטרון ומאז השתנה מסלול חייו: "למדתי בבית הספר שרת באור עקיבא, יום אחד נכנס לכיתה מאיר קורן, אחראי אולם התרבות בעיר. הוא הסביר שפותחים חוג תיאטרון ושאל מי רוצה להצטרף? הייתי נורא ביישן, לא יודע איך היד התרוממה וביקשתי להירשם. עד היום אני לא יודע לפענח איך זה קרה.
כמה ימים אחר כך, היה איזשהו טקס בבית הספר ועליתי בלי טקסט עם כובע גולשים כזה, הכי אידיוטי, אלתרתי והיה כזה גל צחוק בקהל. זה פתח את הנצרה אצלי. הבנתי שאני רוצה להיות על הבמה. לא ידעתי בגיל הזה שאני רוצה להיות שחקן, אבל ידעתי שטוב לי על הבמה. בגילאים האלו זה כיף טהור, כי אין שכר, סוכנים וכל מיני מחשבות של מבוגרים, זה רק להנות נטו. רק בסוף כיתה י"ב הבנתי שאני יכול לקבל כסף בשביל להצחיק והתחלתי לעבוד בצוות בידור בכפר הנופש באולגה ואחר כך בחוף גיא בטבריה".
במהלך השירות הצבאי השאיר את המשחק מאחור. כשהשתחרר חזר לתחום. "החלטתי לעשות מכינה פעמיים בשבוע אצל יורם לוינשטיין ושנה אחר כך נרשמתי למכינה אצל ענת ברזילי וככה התחלתי להתגלגל בעולם. קצת מערכונים בצוותא, כל מיני דברים כאלה, שמונה שנים לא היה לי סוכן, התפרנסתי במקביל מכל עבודה שניתן לדמיין, חוץ משוטף גופות, עשיתי הכול.
"לפני שש שנים עבדתי בקייטרינג בעמק חפר כגריל-מן. בעונה הראשונה של קופה ראשית הביאו מומחה בטיחות שילמד אותי ואת דניאל סטיופין (אנטולי), איך חותכים בשר. זה החיבור היחידי שהיה לעבודות המזדמנות שלי לתחום הטלוויזיה. כאילו, אתם צוחקים עליי, אותי מלמדים להתנהל עם בשר?"
אף אחד מהמשפחה לא ניסה לשכנע אותך ללכת לתחום אחר?
"כל הורה שהבן שלו אומר לו, 'אני רוצה להיות שחקן', יתמוך בו, אבל לא מכל הלב. אנחנו חיים במדינה הכי יקרה בעולם, ותמיד תהיה סוג של התנגדות. היום אני במקום שההורים גאים בי על הדרך הארוכה וזה שווה את כול ההקרבה. כל אמא רוצה שהבן שלה יהיה ווטרינר, רופא, איש היי טק. שיהיה לו בטחון כלכלי, גם אני רוצה שילדיי ירוויחו 40 אלף שקל בחודש".
עברו לך בדרך הרהורי פרישה?
"תמיד האמנתי שזה יקרה. בגלל שלא למדתי משחק, הלכתי בדרך הארוכה. בשנה שלישית של הלימודים באים סוכנים ומנהלי תיאטראות לראות מה חדש בשוק. לי לא היה את זה כי לא למדתי, אז נכנסתי בכל הדלתות האחוריות.
"כשאני מדבר מול תלמידים בכל מיני מפגשים והופעות אני תמיד אומר להם שלא משנה מה תרצו להיות כשתהיו גדולים, קודם כול תסיימו לימודים כמו שצריך, ומה שצריך לקרות - יקרה. אני פוגש שחקנים שאומרים לי: זה שלא למדת משחק עשה לך רק טוב. אני דווקא קצת מצטער שלא למדתי, חסר לי ההווי וכל המסביב, ויש הרבה אנשים שאני לא מכיר. אבל אני אדם מאמין, ולכן אני יודע שככה זה היה צריך לקרות".
עכשיו, אחרי שפרצת, יש חלומות גדולים? חו"ל, למשל?
"לא. כלומר לא אכפת לי לקבל איזו הצעה לתפקיד בנטפליקס או בהוליווד, אבל מבחינתי לעבוד כל יום במקצוע שלי זה לחיות את החלום. כמה אנשים זוכים להתפרנס מהחלום שלהם? זו זכות. הצטלמתי לסרט חצי הוליוודי-צרפתי 'הולילנד', עם ג'יימס קאן, זה הכי קרוב להוליווד שהייתי. שיחקתי שם מגדל חזירים", הוא צוחק.
איזה דמות הכי קרובה לליבך?
"אני חושב שניסים, בגלל שכל אחד יכול למצוא בו משהו מעצמו. הוא האיש הטוב, הבדחן, החברמן, זה שלא אוהב לעבוד, כל אחד יכול להתחבר למשהו בו. ועם כל העוצמה של 'קופה ראשית', זה גם גרם לדמות להיות פופולארית מאוד ולכל כך הרבה אנשים להכיר אותה".
למרות ש"קופה ראשית" היא קומדיה, יש בניסים משהו נוגע ללב. מבט נורא עצוב.
"ניסים הוא בחור רגיש. גם מאיר בשב"ס אמור להיות פסיכופט, אבל עשיתי אותו עם נגיעות אכפתיות".
אחד הדברים שמייחדים את ניסים בקופה ראשית, זו השפה הססגונית, 'נומה' (תנומה, שינה), 'אהלן אהלן', וסבתא חנע'ם. זה משהו שבא ממך?
"לאימו של אחד היוצרים של קופה ראשית קוראים חנה ובכורדית זה חנם, התחלתי לשחק עם זה קצת ויצא לי חנע'ם. כשזה יצא היה רגע שאנטולי התפרק מצחוק מול המצלמה. 'אהלן אהלן', זה דווקא היה כתוב בטקסט. יש הרבה פעמים שאני מביא שפה שאופיינית לאור עקיבא למסך. פעם פגש אותי מישהו מנתניה, שלא ידע מהיכן אני ואמר לי 'אחי, אתה מאור עקיבא, נכון?' איך הוא ידע? יש פעמים שאני אומר לאנטולי 'יא מתמס' שזו מילה שרק באור עקיבא משתמשים בה.
"במכולת שלנו למשל היינו אומרים תן לי 100 גרם חלווה צבעים, כשהכוונה היא למרמלדה. מילים כמו 'יא טפטף', 'משקוק' כאילו דפוק, לא תשמעי בחוץ. באור עקיבא היינו הולכים לקיוסק, מבקשים ארטיק לימון והמוכר שאל 'איזה טעם?', כי ברור לו שבארטיק לימון אנחנו מתכוונים בעצם לארטיק קרח. שלמה פלאפל, מזל בוריקה, אלה טעמים של ילדות והם חלק ממני וחלק מכל מה שאני עושה, אני מאוד גאה מהיכן שבאתי".
חי את החלום
סויסה הוא דמות אהובה באור עקיבא ובעצם בכל מקום בארץ. למרות זאת הוא לא שוכח את תחילת הדרך. הוא נעתר בשמחה לצלם סרטוני ברכה ולשמח ילדים חולים: "הלוואי שהייתי מספיק יותר, מגיעות המון בקשות ובאמת שאני משתדל לענות ולצלם לכולם. באור עקיבא מאוד מפרגנים להורים שלי. אבא שלי מאמן כדורגל והילדים מבקשים שאגיע לאימון, וכבר השתתפתי באחד. הזכות הגדולה בלהיות שחקן מוכר היא היכולת לשמח אנשים, ואני עושה זאת בכל הזדמנות. להיות מוכר זה משהו שלא קרה לי בן לילה, זה נבנה עם הזמן ואני לוקח את זה כבונוס, אבל זה לא שווה אם העבודה לא תמשיך".
אילו חלומות אתה עוד רוצה להגשים?
"אני חי את החלום ולא רוצה להתעורר ממנו, רק שימשיך ככה. בתיאטרון שנים שאני רוצה לעשות את הדמות של לני מ'על עכברים ואנשים'. אני מאמין שגם זה יבוא, למרות שכיום קצת פחות עושים מחזות קלאסיים. לשמחתי בינתיים בתיאטרון ובטלוויזיה עשיתי לא מעט תפקידים מעניינים. יש הצגה בשם 'החבר הכי טוב שלי' בתיאטרון הקיבוץ, שאני משחק בה כלב ושינתה לי את החיים. ב
"חמש הדקות הראשונות, הילדים אומרים 'הוא בכלל לא כלב, זה בן אדם', ואז זה עובר ומבחינתם הם רואים כלב. דרכה נכנסתי גם לעולם התיאטרון. היוצרים הדס קלדרון ועודד ארליך, הביאו אותי לבית ספר ארוך למשחק, כזה שלא עשיתי בצעירותי. בהצגה הזו אני מ-2017 ועדיין נהנה מכל רגע על הבמה. זה סיפור אמיתי על ילד עם פוסט טראומה שלא מדבר ומתחבר לכלב נטוש בכלביה וביחד הם עוברים מסע יפה ומרגש".
אתה מנגן בגיטרה בס, חובב מוזיקה, יש חלומות גם בתחום הזה?
"אני אספן של וינטג' ישראלי. יש לי מעל 3,000 תקליטים. חלק גדול של מוזיקה עברית ואני מנגן כמה שאני יכול. אני אוהב פסיכדליה, רוק פרוגרסיבי משנות השישים והשבעים ומוזיקה עברית. אוהב את זוהר ארגוב, את חיים משה, צלילי הכרם ודברים מהתקופה הטובה של הזמר הים תיכוני שהיה פורץ דרך. חווה אלברשטיין ומתי כספי הם האומנים האהובים עליי.
"החלום שלי להיפגש עם מתי. לפני שנה וחצי הייתי בהופעה שלו, והוא גמר אותי. מתי הוא אחד האנשים המצחיקים שיש. מוזיקה היא כוח עיקרי בחיים שלי, אבל בואי נגיד שאם לא הייתי שחקן לא הייתי מוזיקאי, הייתי מורה או עובד סוציאלי, משהו שקשור בלהיות עם אנשים או להעביר מסר לאנשים. למשל בהצגות סל תרבות שאני עושה תמיד יש מסר. יש לי הצגת יחיד בשם 'פלאפל' על חרם, ומעבר לצחוקים יש מסר שפוגע באנשים בול. הרבה חברים סיפרו לי שאחרי ההצגה בה אני מגלם כלב, הם הלכו לאמץ כלב".
הוא נשוי ואב לשניים, ומתגורר בקיבוץ עין החורש מאז היה בן 18. את ליל הסדר יחגוג בחיק הוריו ומשפחתו באור עקיבא.
יש מנהגים מיוחדים?
"לא להשאיר כלום בצלחת", הוא צוחק. "כל שנה נופלת עליי הזכות להקריא את ההגדה. בחלקים קצרים מחליפים אותי כדי שאקח אוויר. שמואל אחי מאוד נהנה כשאני מקריא חלקים ממנה בחיקויים של כל מיני דמויות ובעיקר של רפי גינת. משתעשעים עם ההגדה. בחלקה השני כשכולם עם הקינוחים, רק אני, שמואל וטולי בתי נשארים לסיים את ההגדה".
הבת שלך הולכת בעקבותיך. היא משתתפת בקופה ראשית.
"טולי בת 16. כל מה שתבחר אהיה שם כדי להגשים לה את החלום ולתמוך בה. אני אמנם לא אובייקטיבי, אבל היא תותחית. היא נורא מצחיקה. היא מבלבלת אותי, יכולה לעשות לי קטעים שאני לא יודע אם זו דמות או אמיתי. נועם בני, בן ה-13 הוא בענייני קראטה כרגע, מוכשר ביותר".
מה אתה עושה בזמנך הפנוי?
"אני מבשל מצוין. לפי העין. כל הזמן שואלים אותי למה אני לא הולך למאסטר שף, אבל זה כמו מוזיקה בשבילי, שאני מייעד אותה רק לחברים ולמשפחה. זה משהו שלמדתי מאמא שהיא אשפית בבישול. כשהייתי צעיר יותר הייתי בא לפני כולם בימי שישי, עומד לידה במטבח, רואה מה היא עושה ולומד. יש סטיגמה על המטבח המרוקאי שזה הרבה שמן והרבה חריף, וזה לא נכון. אחד השפים הגדולים אמר עליו שזה מטבח לאניני טעם".
העבודה בקופה ראשית זימנה לו מפגש עם ענקי תרבות, שהוא מקווה יום אחד להיות בנעליהם: "יענקל'ה בודו (צ'יבטורו ב"קופה ראשית") חגג לאחרונה 91. הוא אחד האנשים המיוחדים שפגשתי, הוא זוכר הכול. בפעם הראשונה שנפגשתי איתו הייתי כולי צמרמורת, וככה עם אושיק לוי (חזי ב"קופה ראשית") שהוא זמר ענק, מזכיר לי את הדור ההוא של הגשש.
"עבדתי עם המון שחקנים, אבל אלה האנשים שמרגשים אותי, שבזכותם אני נמצא כאן והגשמתי את החלום, בשבילי זה וואו אחד גדול. אולי יום אחד, עוד 30 שנה, מישהו יחשוב דבר כזה עליי".
פורסם לראשונה: 06:45, 15.04.22
