את תושבת ראשון לציון, לינוי חן (36) גרושה ואם לילדה אתם אולי לא מכירים, אבל ילדיכם בוודאי יזהו אותה ממופעי הילדים, מההצגה של יובל המבולבל או סתם מחגיגת יום הולדת, שבה הופיעה בדמות האהובה "נויה".
אבל אל תתנו לחיוך הענק, האנרגיות הבלתי נגמרות והעיסוק הססגוני להטעות אתכם, חן מתמודדת עם פוסט טראומה בעקבות אונס קבוצתי שחוותה בצעירותה. בראיון שהופך את הבטן, היא מספרת ל"מיינט ראשון לציון" על החוויה הקשה שממנה היא צומחת ועל החלום לטפל בנפגעות תקיפה מינית.
"גדלתי ביפו ד', בת בכורה לשני אחים צעירים ממני. כשהייתי בכיתה ג' ההורים שלי החליטו לחזור בתשובה ובגיל 16 ועשרה חודשים כבר התחתנתי. אחרי חודשיים התגרשתי כי היה ברור שזה לא מתאים. עברתי תהליך עם עצמי, הורדתי את הגרביונים, התחלתי להכיר בנים ולהתרחק מהעולם החרדי, אומנם עדיין הייתי דתייה אבל לא כמו המשפחה שלי".
קראו גם:
בגיל 19 חן הכירה בחור מבת ים, בין השניים נוצר קשר רומנטי והיא הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהחבורה שלו. "לאחד מהם היה בית בבת ים ובגלל שההורים שלו עבדו הרבה בחו"ל הבית הזה היה המוקד של כל החבר'ה, גם שלו וגם של אחותו החיילת. היינו מבלים יחד, אוכלים, צוחקים, כמו כל חבורה של צעירים. הכל היה טבעי ורגיל. ערב אחד ישבנו שם כולם יחד, בת הזוג של הבן של בעלי הדירה עלתה לישון כי היא עבדה למחרת וגם אני תכננתי ללכת, הם היו שלושה בנים ושכנעו ואותי להישאר לארוחה לילית. כל החיים אני אתחרט שנשארתי. הכנו טוסטים ונס קפה, ערב שגרתי, כזה שכבר העברנו יחד אינספור פעמים, אבל בשלוק הראשון מהקפה הבנתי שמשהו לא טוב קורה".
"הרגשתי סחרחורת"
מרגע זה הכרתה מעורפלת, היא חזרה אליה בשברי זיכרונות וסצינות קטועות. "בשנייה הראשונה הרגשתי סחרחורת, הבנתי שאני עומדת להתעלף ואני לא מסוגלת לדבר או לסמן משהו, רק לנסות לנשום. העיניים שלי נעצמו ואיבדתי הכרה, הזיכרון הבא זה קול של אחד מהם אומר 'תביא את הקונדומים'. התאמצתי לפקוח עיניים וראיתי אותם מעליי ערומים. לא הצלחתי לעשות כלום רק להתנשם בכבדות כדי לשדר מצוקה.
"הפעם הבאה שהתעוררתי הייתה במקלחת. שמעתי אותם מדברים שאולי הם שמו יותר מדי, שאולי צריך ללכת לבית חולים ואז הם הניחו אותי לישון ליד אותה חברה, שלימים תספר שישנתי לצידה כי הרגשתי רע. באופן אבסורד אני זוכרת שחשבתי לעצמי 'איזה באסה שהוא בוגד בה' כשלמעשה הוא בוגד בה כשהוא אונס אותי. בבוקר היא קמה לעבודה וזה שוב קרה, הפעם רק שניים תקפו אותי וברגע מסוים חטפתי חבטה בראש והתעוררתי".
לינוי הבינה שעליה לפעול. "פחדתי להתקשר למשטרה, דמיינתי שהם באים עם סירנות וכולם שומעים מה קרה. פחדתי לקום ולצאת לבד כי לא ידעתי מה מחכה לי מחוץ לחדר. התקשרתי למוקד לנפגעות תקיפה מינית - כוכבית 1202, מספר שכולם הכירו מהפרסומים. אמרתי למוקדנית שאני חושבת שנאנסתי ואני מפחדת שאם אצא מהחדר ינסו לפגוע בי. היא הדריכה אותי להתקשר לאדם שאני מכירה שימתין לי בחוץ וכשאני יוצאת להתנהג כרגיל ולומר להם משהו בסגנון, 'ניפגש מחר' כדי שלא יחשדו וכך עשיתי. בסלון ראיתי את אחותו וחבריה ובחוץ חיכתה לי סבתא שלי, מבט אחד בפניי והיא מיד הבינה מה קרה לי".
"נשברתי כל פעם בחקירות"
הסבתא מתייעצת עם מכר והשתיים מחליטות לנסוע לבית חולים. "אני באה מבית דתי, היא ידעה כיצד זה יתקבל אם יגלו שעברתי אונס קבוצתי. נסענו לחדר 4 בבית החולים וולפסון ואני זוכרת שכולם הסתכלו עליי אחרת, לפני כל פעולה או בדיקה שאלו את רשותי. זה היה הלם, המעבר הזה בין להיות כלי לסיפוק צרכים לבין נערה שמתייחסים אליה ברגישות. משם המשכנו לבית הוריי, אמא שלי חיבקה אותי, אבל אבא שלי קילל אותי ובאותו רגע יצאתי משם.
"את תהליך בירור התלונה והחקירה עברתי עם סבתא ודודה שלי והבנות מהמרכז לסיוע נפגעות תקיפה מינית. הקימו צוות חקירה מיוחד, זה היה תהליך מורכב, לקח זמן עד שאיתרו אותם, בדירה בה זה התרחש נמצאו שאריות סם אונס. החקירות היו קשות, שאלות בלתי נתפסות כמו 'האם פנטזת פעם על אונס?' או על הלבוש שלי. העימותים עם התוקפים היו בלתי נתפסים, עברתי אותם שלוש פעמים, כל פעם עם תוקף אחר וכל פעם זה שבר אותי מחדש. הם האשימו אחד את השני, הכחישו, בת הזוג בכלל טענה שאני ממציאה מתוך קנאה. בן הזוג לשעבר שהכיר בינינו מעולם לא יצר איתי קשר. הרגע שהכי שמחתי היה בפוליגרף, שהוכיח שלא דמיינתי, שלא הגזמתי, שאני לא סתם דרמטית".
היה שלב שחשבת לבטל את התלונה?
"איך אפשר לוותר? הם עשו את זה, זו עובדה. בגיל 19 הייתי מספיק תמימה להאמין שאם אדם אונס אז הוא נכנס לכלא, בעיקר כי היו הוכחות ועשיתי כל מה שצריך לעשות. המשטרה המליצה להעמיד אותם לדין אבל הפרקליטות סגרה את התיק. זה היה הלם, בהתחלה איימתי בשביתת רעב, אבל אז סבתא שלי תפסה אותי ואמרה 'אם את רוצה לנצח אותם, צאי לעולם, תחיי, תקימי משפחה ותנצחי אותם'".
היכן התוקפים היום?
"לא יודעת, אני אפילו לא מעזה לחפש אותם ברשתות, אני מפחדת לגלות שיש להם חיים טובים, והם הקימו משפחה. אני לא רוצה לראות את סימני הגיל על הפנים שלהם. אמרו לי לתבוע אזרחית, אבל אני אפילו לא מסוגלת לומר את השמות שלהם. הדחקתי הכול. לפעמים אני חושבת להוציא את התיק מהמשטרה אבל מפחדת לקרוא את העימותים".
בניסיון להחלים חן נלחמה בטראומה וחיפשת לעצמה מקום בעולם. "בהתחלה היה שלב הכיעור, הארכתי שיער גוף, לבשתי רחב ועשיתי הכל כדי להיות הכי פחות מושכת, כדי שגם אם מישהו רוצה לאנוס הכיעור ירתיע אותו. לא הבנתי שלאונס אין מראה, הרצון לאנוס יותר חזק מהכל וכל מה שמנחה אנס זה לא להיתפס. אחר כך הגיע שלב הכוחניות, הזעם, העצבים והתוקפנות כלפי כל מי שמנסה להתקרב אליי. כל הזמן ניסיתי להמשיך בחיי אבל נתקלתי בקשיים, כאילו אני לא שייכת לשום מקום".
"החייתי את הילדה שבי"
השנים חולפות, חן התחתנה, השתלבה בעבודה במערך שיווק רפואי וילדה בת. "בזכות בן הזוג הלכתי לטפל בהתקפי הזעם שלי, עברתי טיפול פסיכולוגי והרגשתי שבאמת השארתי הכל מאחור. בגיל 29 התגרשתי וכשהילדה היתה בת שלוש החלטתי לעזוב את העבודה הבטוחה ולהקים את 'נויה' כי הבנתי שאני מעדיפה להיות משוגעת בעולם של חלומות. יובל המבולבל נתן לי מלא ביטחון ועזר לי לבנות את עצמי, הוא היה המבוגר הזה שהייתי צריכה שיאמין בי".
"נויה היא למעשה לינוי הילדה, החייתי את הילדה שבי. זה עניין מוכר אצל מי שיש לו פוסט טראומה, אנחנו יוצרים דמות אחרת כדי לשרוד".
למרות הרצון להמשיך הלאה, בחודשים האחרונים שני אירועים הציפו את הטראומה והיא מחליטה לחשב מסלול מחדש. "הבת שלי גדלה, כיום בת עשר כבר, היא רוצה עצמאות אבל חלק מהטראומה שלי זה להמשיך לגונן עליה. אנחנו גרות מול בית הספר, אבל אין מצב שאתן לה ללכת לבד כי ילדה לאם חד הורית זה בדיוק מה שפדופילים מחפשים. ניצני הנשיות שלה לא עושים לי טוב, אני בטיפול ומפחדת על השפיות שלי.
"במקביל אני מגלה שאדם שהטריד אותי מינית במועדון מאוד מוכר בראשון לציון חזר למועדון. כשזה קרה לי דרשתי שלא יסתובב במועדון ושלוש שנים לא ראיתי אותו. אבל לאחרונה הם החליטו לאפשר לו לחזור. אמרתי למנהל שם שמרוב שאני קפואה אני לא מסוגלת להוריד את המעיל והוא השיב לי 'למה כי התלבשת חשוף?'. הייתי המומה שזה מה שהוא מבין מהסיטואציה. איימתי שאם הוא לא הולך אני חושפת את המקרה, הוא נעלם אבל אני לא חזרתי לשם, לא הייתי מסוגלת. אני כל הזמן מדברת עם הילדה שלי כמה חשוב שנשמור על הגוף שלנו. הפכתי מבחורה שאהבה לצאת ולבלות לאישה שמסתגרת בבית. קשה לי לסמוך על אנשים".
מופע להורים
בימים אלה החליטה חן להחיות את 'נויה' מחדש - הפעם בגרסת המבוגרים. "לעסק החדש קוראים 'לינויה' שזה שילוב של שתינו, התאחדנו לאחד, זה גם תהליך בהחלמה שלי. למדתי אימון הוליסטי והנחית מעגלי נשים, גם לנפגעות תקיפה מינית. עברתי קורסים בטיפול, אני מקדמת הרצאות וסדנאות על סימני טראומה אצל נפגעים. רוב התקיפות המיניות מתרחשות במקום מוכר עם אנשים מוכרים, לרוב זה לא קורה בסמטה חשוכה כשזר רודף אחריך, זה משהו שהורים צריכים לדעת, להתריע ולזהות אצל הילדים שלהם.
"כשקמפיין מי טו יצא לא השתתפתי, ישבתי בצד ועשיתי לייקים כי פחדתי להיחשף. אבל הבושה עוברת צד, לפעמים אני חושבת על כל מה שעברתי ואני המומה שאני עדיין חיה, שאני עוד כאן ונלחמת".
