ביום האחרון של שנת 2023 הלך לעולמו עובדיה יחזקאל, הסדרן ומפעיל הקיוסק האגדי בקולנוע גל המיתולוגי בגבעת אולגה. בן 85 היה במותו.
"קולנוע גל" שפעל בשנות השישים, השבעים והשמונים היה הלב הפועם של השכונה. תושביה מצאו בו מפלט מקשיי היום ונמלטו לתוך מערבונים, סרטי קראטה, סרטים הודים ולהיטי התקופה כמו "האחים בלוז" ועוד.
בין כסאות העץ החורקים והאסקפיזם שעל המסך זוכרים התושבים היטב את דמותו מאירת הפנים של עובדיה שקיבל את באי הקולנוע. לפי עדויות התושבים עובדיה הסדרן רחב הלב, הכניס אותם לעתים ללא תשלום, תוך שהוא מסכן בכך את מטה לחמו.
רפי אוליאל, שתיעד את גיבורי השכונה בספריו "סיפורים מהגבעה" ו"בלורות" הספיד את יחזקאל בבית הקברות: "אני מביט בך, דומם מולי ולרגע קט עוצם עיניים, חוזר אחורה בזמן, אל בית הקולנוע ההוא שהיה לנו למערת קסמים נהדרת, שם בין כסאות העץ החורקים הפלגנו לאוקיינוסים אדירים, דהרנו במרחבי המערב הפרוע. מה לעשות שהפרוטה לא מצויה בכיסנו. עמדנו על הברזלים האלה שמובילים אל עולם השכחה ובפתח עומד עובדיה המופלא והוא מביט על הילדים האלה שהיו לו לילדיו שלו, מאחור בעמדת השמירה עומדים כספי ושותפיו, בודקים שהאיש הגדול הזה, לא מכניס שוב ילדים בחינם ועובדיה מפציר בנו בעיניו הטובות להיות בסבלנות, לחכות שאלה מאחור יעזבו ולו לרגע את השטח וכמו באגדות הטובות היה עובדיה מחכה להזדמנות ההיא והיינו טסים כמעט במהירות האור לתוך האולם הזה שהיה לנו לשביל הבריחה. צריך להבין, עובדיה במעשים אלו סיכן את מקום העבודה שלו, כל זאת בימים שהעבודה לא היתה מצויה לרוב... אף פעם לא הבנו אנחנו הילדים איך באיש כזה גדול, יש נפש כה עדינה".
אוליאל הוסיף: "גם כשלקח את הקיוסק במקום, המשיך להיות זה שנתן לחמניה חמה עם נקניקיה לאלה שכל כך היו זקוקים לה. אני רוצה לספר לכם על עובדיה שלי. זה שנתן לי את האפשרות לחלום, זה שלקח אותי כשאני מלא דמעות וסיפר לי על היכולות שלי, על כמה אני מיוחד ואהוב ואחר כך היה מכניס אותי לאולם הקולנוע, לא לפני שהיה מצייד אותי בעוגה הארוכה ההיא מלאת הסוכר, מתבל אותה בגזוז מתוק. כששואלים אותי מה האובססיה שלי להנציח את גיבורי ילדותנו מאולגה, הנה הסיבה. היא מונחת ממש כאן מולי חורכת את נימי נפשי".
תושב אולגה לשעבר סיפר על יחזקאל: "עובדיה לא רק היה כרטיסן, הוא היה האיש שאומר לך על מה הסרט, מספר את העלילה ואומר לך מתי הסרט מסתיים. הוא היה הפנים של המקום, קיבל את כולם בחיוך. הקולנוע היה מרכז החיים של אולגה".
לתמר גרטנר, תושבת אולגה לשעבר, סיפור משעשע על יחזקאל. "זה היה הסינמה פרדיסו שלנו", היא מספרת. "כשהייתי בת שנתיים הייתי מכורה למוצץ והוא אבד לי. לא היו אז בתי מרקחת כמו היום ככה שלא היה היכן לרכוש חלופי. אבי הסתובב חסר אונים ופגש את עובדיה ששאל אותו 'מה קרה'. הפתרון שלו לבעיה היה לתת לאבא סוכריה מהקיוסק בצורת מוצץ שהייתה פופולארית אז ובאמת נתנו לי כתחליף מוצץ לדקה שתיים עד שנרדמתי".
קראו גם:
בתו של עובדיה ז"ל, גילה גואטה, היא מנהלת המחלקה לחינוך קדם יסודי בעיריית חדרה. "אבא עלה ארצה מעיראק בשנת 1951 כנער צעיר", היא מספרת. "בגיל שנה כבר התייתם מאביו שהיה מעלה יהודים ארצה ונרצח על רקע זה. כשהיה בן 19 נישא לאימי נדיה במעברת אגרובנק בגבעת אולגה. אבא עבד בכל מיני עבודות מזדמנות ובאזור גיל 25 החל לעבוד כסדרן בקולנוע גל, מה שהתלבש לו כמו כפפה ליד, כי מילדות הוא אהב סרטים וקולנוע. במהלך השנים הוריי רכשו את הקיוסק ששייך לקולנוע וזה הפך לעסק משפחתי".
אבא היה מאוד רגיש לילדים שלא יכלו לקנות כרטיס.
"שנות השבעים והשמונים באולגה היו קשוחות והיו המון משפחות נזקקות. אבא הכניס הרבה ילדים לקולנוע והוא ואמא גם דאגו לארוחה חמה ושלא יסתובבו ברחובות. זה שהוא הכניס אותם היה סוג של מסגרת עבורם. הוא דיבר איתם כל הזמן על כמה חשוב לא להסתובב ברחוב ולא להתדרדר לפשע ולמקומות לא טובים. הוא ואמא גם לקחו חסות על כמה ילדים. הקולנוע היה כל חייו במשך 50 שנה כמעט. הוא נסגר בשנות השמונים. ההורים המשיכו עוד קצת עם הקיוסק ובראשית שנות התשעים גם זה נסגר".
גואטה מספרת: "לאבא סיפור חיים קשה. לפני 19 שנה אחותו היחידה, סביחה ניסים, נהרגה בפיגוע בשוק בחדרה. למרות נסיבות חייו, הוא היה אדם אופטימי, שמח ואוהב אדם. אהב את החיים ונהנה מהם, בצנעה ובפשטות. אולגה מבחינתו הייתה הבית, הוא אהב את האנשים, הפשטות, הביחד, והערכים. המשפחה שלו הייתה כל עולמו."
עובדיה ז"ל הותיר אחריו, את נדיה רעייתו, שבעה ילדים ונכדים ונינים רבים. דמותו האייקונית מונצחת גם בפרויקט "חותם" שמוצג סמוך למתנ"ס גבעת אולגה.
