על רקע קו החוף השקט של שדות ים, תמונה פסטורלית הפכה החודש לזירת פשע מטרידה. האירוע שבו חשודה אישה בת 34 בניסיון הטבעה של חמותה בת ה-69, חשף שוב את אחת התופעות החמורות בחברה הישראלית: פגיעה בחסרי ישע בתוך המשפחה.
על פי דיווח של שוטרים ממחוז חוף במרחב מנשה, עובר אורח הבחין בשתי הנשים נאבקות במים, התקשר למשטרה ומיהר לחלץ את האישה המבוגרת. בעוד הקשישה, תושבת פרדס חנה, פונתה לקבלת טיפול רפואי במצב קל, כלתה ברחה מהמקום בשחייה אל תוך הים העמוק, תוך שהיא טוענת שהיא שוחה לקפריסין ומשמיעה דברים מבולבלים על "ריקוד עם מלאכים של 7 באוקטובר".
המקרה משדות ים הוא תזכורת מצמררת לפגיעותם של אלו שאינם יכולים להגן על עצמם. נציג המשטרה סיפר ל"ידיעות תקשורת": "הקורבן באירוע סובלת מדמנציה, ואינה יכולה למסור עדות, מה שמסבך באופן מובנה את מאמצי החקירה".
קצין המשטרה אף מסביר כי "פגיעה בחסרי ישע היא לעיתים קרובות 'פשע שקט', מתרחש הרחק מעיני הציבור, והראיות עשויות להיות קלושות לא רק בשל חוסר יכולתם של הקורבנות להגן על עצמם, אלא גם בשל חוסר יכולתם למסור עדות או לדווח על המעשה". כאמור, הדבר מציב אתגר מורכב בפני רשויות החוק, הנאלצות להסתמך על ראיות נסיבתיות או על ערנותם של עדים, כמו במקרה זה.
קראו גם:
התיק שלא נסגר
סיפור שדות ים מתחבר באופן מטריד למקרה אחר שעלה לכותרות לפני מספר שבועות: אשר גולדשטיין, תושב אילת בן 88, הגיע לתחנת המשטרה והתוודה כי בשנת 1974 הטביע למוות את בנו סער, שהיה אז בן 5 וסבל משיתוק מוחין.
גולדשטיין טען בחקירתו כי ביצע את המעשה מ'רחמים על הילד'. הודאתו הדרמטית נועדה לכאורה "לנקות את מצפונו", אך בחינה מעמיקה של עברו הפלילי חושפת תמונה מורכבת ואפלה בהרבה.
שנתיים בלבד לאחר הרצח לכאורה של בנו, בשנת 1976, גולדשטיין רצח את אשתו לבנה. הוא הורשע במעשה וריצה מאסר עולם, שממנו שוחרר לאחר 11 שנים בלבד. יתר על כן, ב־2020, בגיל 84, הוא הורשע בתקיפה ואיומים נגד בת זוג נוספת, כשאמר לה כי "אין לי בעיה לשבת עוד מאסר עולם".
עברו הפלילי של גולדשטיין אינו סיפור של ייאוש חד פעמי, אלא דפוס עקבי של אלימות ושליטה שהופנתה שוב ושוב כלפי בני משפחתו. הטענה שלו כי רצח את בנו מרחמים אמנם מעלה דילמות מוסריות קשות, אך למרות הודאתו, גולדשטיין חזר בו מהדברים ושוחרר למעצר בית בשל קשיים בחקירה ובשל סוגיית התיישנות העבירה.
אל תוך התהום
על אף הפערים הגדולים בין המקרים, האירועים מצביעים על תופעה קרימינולוגית וחברתית מורכבת, שבה מניעים אישיים, נסיבות משפחתיות וכשלים מערכתיים מתלכדים יחד. "מהזווית הפסיכולוגית, המקרים קשורים לרוב לתופעה של 'שחיקה של מטפלים' (Caregiver Burnout)", מעריך ד"ר איתי הרמוז, פסיכולוג קליני המתמחה במקרי רצח בתוך המשפחה: "טיפול יומיומי באדם הסובל ממגבלה קשה, כמו דמנציה או שיתוק מוחין, עלול להוביל לתשישות פיזית, רגשית ואינטלקטואלית מתמשכת.
"אלו שמטפלים בהם, במיוחד בני משפחה המעורבים רגשית באופן עמוק, עלולים למצוא את המשאבים הרגשיים שלהם מתרוקנים. מצב כזה יכול להוביל לניתוק רגשי, להתפרצויות זעם, ייאוש, דיכאון, ואף להתנהגויות מסוכנות אחרות. בעוד ששחיקה כזו אינה מצדיקה מעשה פלילי, היא עשויה להסביר כיצד הלחץ המצטבר יכול להוריד את רף הבלמים הרגשיים והמוסריים, עד לנקודת שבירה המובילה לפגיעה בבן המשפחה הנזקק".
רצח חסרי ישע מציב מכשולים ייחודיים. חוק העונשין הישראלי מגדיר 'חסר ישע' כ"אדם שאינו יכול לדאוג לצרכיו, לבריאותו ולשלומו בשל גילו, מחלתו או מוגבלות פיזית או נפשית". הגדרה זו חופפת בדיוק לקורבן הדמנטית מפרדס חנה, כפי שהצהירו במשטרה: "היא אינה יכולה להעיד בשל מצבה. הקושי בגביית עדות מהקורבן, או העדרה המוחלט, מכריח את המשטרה להסתמך על ראיות נסיבתיות, עדויות של עוברי אורח, או ממצאים פורנזיים".
ד"ר הרמוז מוסיף כי "במקרים אלה, ההתמודדות עם הפער הראייתי מתחילה לעיתים קרובות בנקודה שבה גורמי מקצוע כמו עובדים סוציאליים, רופאים או פסיכולוגים מזהים סימנים של מצוקה או אלימות. על פי החוק, חלה עליהם חובת דיווח למשטרה או למחלקות לשירותים חברתיים על כל חשד לפגיעה בקטין או חסר ישע. אולם, למרות חובה חוקית זו, רבים מהמקרים מתרחשים בתוך משפחות סגורות שאינן מגיעות לעיני אנשי המקצוע, והמצוקה מצטברת בסתר".
לזהות מוקדם
מהנתונים האחרונים הקיימים, 253 אסירים בישראל מרצים עונש על רצח בני משפחה, בעוד ש-2,177 מרצים עונש בגין אלימות במשפחה. לצד הזינוק הכללי במספר מקרי הרצח בשנת 2023, חלק ניכר מהמקרים התרחשו הרחק מעיני הציבור, מאחורי דלתיים סגורות, ואין דרך לדעת מי מהקורבנות היו חסרי ישע.
"האתגר העתידי הוא לבנות תשתית שתאפשר זיהוי מוקדם של סימני מצוקה אצל מטפלים, מתן תמיכה נפשית וסוציאלית בטרם עת, וחיזוק רשתות הביטחון הקהילתיות", אומר ד"ר הרמוז, "יש צורך בקמפיינים להעלאת המודעות הציבורית, וכן בחיזוק החובה האתית והחוקית של כל אזרח לדווח על חשד לפגיעה בחסר ישע". רק כך ניתן יהיה אולי למנוע את הטרגדיה הבאה המתרחשת הרחק מעינינו, בלב ליבה של המשפחה.
