קצת קשה להאמין, אבל הילד הזה הוא כבר בן 80. מה שיפה מאוד לגבר בגילו. מאחוריו חיים עשירים מאוד: נעורים בעין עירון, שירות בגולני, חברות בקיבוץ מזרע, הדרכה בבתי הספר החקלאים, שנים של עריכה בעיתונות (רובן כעורך המוסף "7 ימים" ב"ידיעות אחרונות"), וכמובן - השירים שכתב לילדים. הידוע והאהוב שבהם הוא, כמובן, קובץ השירים "והילד הזה הוא אני" - שגם הוא לא דרדק, ובדיוק השנה חוגג 40 - והמשכיו, "ורק אני לא", "אני רוצה שפתאום" ו"הילדה שאני אוהב", שזכו לפרסים ספרותיים יוקרתיים. אך היו עוד. והרבה. יהודה אטלס גם תירגם פרוזה קלאסית לילדים ("נסיכה קטנה" ו"מכרות המלך שלמה") וגם על תרגומיו זכה בפרסים.
בעוד כמה חודשים תצא בהוצאת 'עם עובד' אוטוביוגרפיה של אטלס, שתסקור את ילדותו ונעוריוּ במושב עין-עירון, בכרכור (בית הספר "העממי") וקצת בחדרה (תיכון).
אטלס: "יהיו כאלה שבוודאי ישאלו, ובצדק: מי אתה שתכתוב אוטוביוגרפיה? שאלה הגיונית. לא היו לי חיים דרמטיים, סוערים או גדושי סכנות, הרפתקאות ותמורות, שיצדיקו כתיבת תולדות-עצמי. את הדברים כתבתי לצרכים משפחתיים, לחברים, למתעניינים, שלא על-מנת שיתפרסמו בספר. שיהיו. ברשת, באיזה ארכיון, בבית, כדי שמי שירצה, יוכל לקרוא עליי ועל התקופה שעיצבה אותי. תיאורים, סיפורים, נופים, אוכל, משחקים, יחסים עם הורים, חברים, בית ספר, עבודה, משק, בעיות, פכים קטנים וגדולים.
"זה לא ספר נוסטלגי", מדגיש אטלס. "אני לא טיפוס נוסטלגי, שאוהב להאדיר את העבר. אבל, מה שהיה היה, ואולי יש טעם שיישמר איכשהו. "הספר לא מתאר רק את תולדות יודה אטלס אלא גם מספר סיפור של תקופה. התקופה היא לפני קום המדינה (נולדתי ב-1937) ואחריה, כשהמציאות בארץ בכלל, ובכפר חקלאי במיוחד, הייתה שונה בתכלית מזו של היום. שוב, הספר אינו מתאר כמה 'כיף' היה לחיות אז, אלא דברים כהווייתם: היו דברים טובים והיו גם בעיות, עבודה קשה מדי, סוג מסוים של הזנחה סביבתית ואסתטית (כי להורים אף פעם לא היה זמן), היו משחקים ואוספים ודברים שאנחנו, הילדים, עשינו יחד. היו גם דברים נעימים פחות, גם חברתית, גם ביחסים עם ההורים, גם ביחסים עם העולם הסובב אותנו.
"רציתי לקרוא לספר 'עין עירון, דואר כרכור', בסוף בחרתי בשם אחר, אבל הצירוף ההוא מופיע על הכריכה, שעיצב אותה מי אם לא - דני קרמן (שבמקור גם הוא מכרכור), הצעיר ממני בשלוש שנים ושהיום הוא חבר טוב שלי והמאייר של רוב ספריי, לרבות ספרי "והילד הזה". אני מקווה שזו תהיה קריאה טובה, מהנה ומעניינית. אני לא מנסה להעביר בספר שום מסר או מסרים. אני רק רוצה לספר מה היה ואיך היה דרך עיניו ורגשותיו של הילד והנער שהייתי".
איך תסכם, בגיל 80, את ה"קריירה" הספרותית שלך עד כה?
"אני לא רואה את זה כ'קריירה'. זו עבודת חיים. כתבתי עד היום 33 ספרים, מהם ארבעה למבוגרים, אם כי נדמה לי שגם שירי הילדים שלי מופנים אל מבוגרים ומתארים את עולמם הרגשי. תרגמתי כ-60 ספרים מצוירים ועוד שלושה ספרים לנוער ולמבוגרים. כתבתי שלושה ספרי מחקר על ספרות ילדים, קיבלתי פרסים חשובים, והעיקר - גם היום, כשעברתי את גיל 80, אני ממשיך לכתוב.
"בעצם, קרה לי דבר נפלא: דברים שכתבתי מהניסיון, מהמשפחה, מהתבוננות בילדיי ובילדי אחרים, דברים שאכפת לי מהם - שלחתי אל ילדי ישראל ואל הוריהם, והם מצאו את עצמם בתוך השירים. הזדהו איתם. הילד הזה הוא גם הם. יש לי חברים בכל הארץ, שאני בכלל לא מכיר, אבל הם מכירים אותי. לא נפגשנו אף פעם פיזית, אבל בעצם נפגשנו איפשהו בתוך השירים".
אתה עדיין כותב? נפגש עם ילדים? לפי התגובות שאתה זוכה להן, האם שיריך פופולאריים כמו פעם? "אני ממשיך להיפגש עם ילדים, עם ילדים והורים ביחד ועם מבוגרים, עד דיור מוגן. אני ממשיך לכתוב. מאז שיצאתי לפנסיה מהעבודה ב'ידיעות אחרונות', אני, מה שנקרא, סופר במשרה מלאה. מה שמאוד מחזק אותי הוא, שלמרות שמאז שפורסם ספרי הראשון לילדים, 'והילד הזה הוא אני', ועד היום, הספרים שלי נקנים, נקראים ומשקפים את חיי הילדים, חרף התמורות שחלו בהם מאז".
איך אתה מתייחס לתמורות האלו? "חיי הילדים היום שונים מאוד, חומרית, מחיי הילדים בתקופת ילדותי. הטלפונים הניידים, הרשתות החברתיות, הבגדים, האוכל, התחבורה, הרדיו והטלוויזיה ושאר אמצעי האלקטרוניקה והתקשורת - כולם השביחו את חיי הילדים, גם אם הם מקבלים את כל זה כמובן מאליו.
"בילדותי המוקדמת אפילו חשמל לא היה. טלפון אחד בכל המושב, במזכירות, בית-שימוש ב'בוטקה' בחוץ. אוטובוס נכנס לכפר פעמיים ביום. ועבודה קשה, מחושך עד חושך - לפחות בהתיישבות העובדת, שאז הייתה רוב מניינו ובניינו של העם היושב בציון. ילדים עזרו להורים בעבודה, בשדה ובבית. ילד טוב היה ילד שעוזר להורים.
"היום כל זה מאוד השתנה. אבל רגשית, הילדים, בני-אדם בכלל, נשארו כמו קודם: מה אני אוהב ומה אני שונא, אני אוהב אותה והיא אוהבת מישהו אחר, למה לו יש ולי אין, מה אני יכול ומה לא - תחרותיות, הישגיות, ביישנות, פחדים וכו'".
גם העיתונות, בה עבדת שנים רבות, השתנתה מאז. "התקופה הזאת כבר רחוקה ממני, ואין לי עניין לשוב אליה, גם אם היו בה יחסים טובים ודברים מעניינים".
-
הנחת המבוקש
דומה שלצד לאה נאור, אטלס הוא הקלאסיקן החי האחרון בתחום הספרות לילדים. ואם כך, אין מנוס מלשאול אותו ליחסו לז'אנר היום לעומת פעם.
"פעם סופרי מבוגרים רציניים, אריות יצירה ממש, כתבו גם לילדים. היום סופרי הילדים הם זן נפרד", אומר אטלס. "נדמה היום לכל אחד, שאם רק יתיישב, הוא 'ירביץ' איזה ספר ילדים, ורבים אכן מנסים לעשות זאת. ספרות הילדים הטובה היא ספרות ממש. יש סוגים אחרים שנדמה שהם ספרות, אבל הם לא. ספרים דידקטיים, לימודיים וטיפוליים הם בדרך כלל ספרים ממוקדי מטרה ולא ספרות שבאה 'מהבטן'. יש בהם הנחת המבוקש. הסיפור, אם בכלל יש שם סיפור, מתפתח על-פי האג'נדה של המספר ולא על פי ההיגיון האמנותי.
"ספרי ילדים לגיל הרך מסוג זה בעייתיים. כי איך נראה ספר כזה? ציורים גדולים וטקסטים קטנים לידם. איזה תהליך נפשי, חברתי או אחר אפשר לתאר במיטת סדום כזאת בצורה מודרגת ואמינה, כמו שזה בחיים? אז כשצריכים לסיים - כי המצע מכיל 24 עמודים בלבד - דוחסים הכל ומקצרים תהליכים, ובגלל זה הספר לוקה בחוסר אמינות. הנה הילד ראה משהו, ובעמוד הבא הוא כבר פתר את הבעיה שלו - אין דבר כזה. יש ספרי ילדים טובים ויש פחות טובים. האם הלא טובים מזיקים למישהו? לא בטוח. האם הטובים מועילים למישהו? אולי".
בשנים האחרונות נפגש אטלס עם מאות ילדים שעברו התעללות וכותב שירים המבוססים על חוויותיהם. "צריך לזכור שיש גם ילדים שגורלם המר בהם", הוא אומר. "יש עוני, ילדים בסיכון, הורים שלא יודעים לגדל ילדים וכל השאר. יש בארץ 400 אלף ילדים בסיכון. מספר לא ייאמן! באלה אני עוסק בשלוש השנים האחרונות. חוקר את חייהם וכותב על כך שירים. מתי ייצא הספר? עוד חזון למועד".