הרבה צעדים קדימה עשה הכדורגל הישראלי מאז הקמת המדינה לפני 73 שנה.
אצטדיונים חדשים ומשוכללים, כולל תאי צפייה מפונפנים, תקציבים של עשרות מיליוני שקלים שהובילו למקצוענות מלאה בשתי הליגות העליונות, ותקשורת ספורט ענפה שמספקת דיווחים מיידיים על כל כדור קרן.
אז למה מספר הצופים במגרשים לא עלה דרמטית עם השנים, אלא אפילו חווה ירידה רוב הזמן?
אולי כי המודרניות והחדשנות השאירו מאחור, ואפילו הכחידו במקרים מסוימים, הרבה אלמנטים שסיפקו לכדורגל בישראל את הרומנטיקה שלו.
התשוקה לספורט קיימת בכל התנאים, גם אם הם פחות נוחים או זמינים מיידית.
אז בואו ניזכר בכמה תופעות שנעלמו מחיינו הספורטיביים, אבל גורמות לנו להתגעגע אליהן.
התפלחויות ושיטות אחרות
הנה מילה שנעלמה מהז'רגון של האוהדים - "להתפלח". בימים שבהם אפילו הקופות פינו את מקומן להזמנת כרטיסים באינטרנט (גם בגלל הקורונה, אבל זה התחיל עוד קודם), מישהו יכול לדמיין כניסה למגרש כדורגל בלי כרטיס? פעם זה היה אפשרי, ובמגוון דרכים כיד הדמיון הטובה.
מעל ומתחת לגדר
היום, עם חומות הבטון העבות והגבוהות של האצטדיונים, זה לא מתקבל על הדעת – אבל בחלק מהמגרשים של פעם היה אפשר למצוא פרצות בגדרות מסביב, לחפור מתחתיהן או פשוט לטפס על החומות, שהיו נמוכות יחסית. לפעמים זה היה מסתיים בקרע במכנסיים או בחולצה, אבל למי אכפת כשאתה יכול להשתלב אחר כך בהמון ולצפות באליליך מקרוב.
סדרנים ידידותיים
היום עומדים בשערי הכניסה אנשי אבטחה שלא מכירים אף אחד חוץ מהמעסיק שלהם, אבל פעם אלה היו אנשי פלוגת "הסדרן", חבר'ה מהשכונה, חברים של ההורים שלך, אולי אפילו קרובי משפחה, שמתנדבים בשבתות לתפקיד הנכסף הזה ויכולים להוות עבורך שער כניסה ליציע.
הרבה פעמים הם העלימו עין אם איזה מקורב או בן משפחה היה מתעקש להיכנס בלי כרטיס, והם גם היו פתוחים למשא ומתן. כרטיסי הילד הספורים שהועמדו למכירה אזלו מזמן, ואפשר היה ליזום קומבינות כמו "שני ילדים בכרטיס מבוגר אחד", או שימוש במשפט האלמותי "אדוני, תכניס אותי" - בתקווה שהאדם הזר שלידך יצליח לשכנע את הסדרן שאתה הבן שלו.
כדורי כניסה
במגרשים עם חומה נמוכה במיוחד היה נוהג שאם הכדור עף החוצה, מי שמחזיר אותו זוכה להיכנס יחד איתו למגרש.
זה תפס גם לגבי כדורים שנבעטו בחימום שלפני המשחק, והאוהדים המתוחכמים יותר היו מתאמים עם השחקנים לאן הם יבעטו את הכדור, כדי שיהיה אפשר להחזיר אותו.
יציעים מאולתרים
ואם אי אפשר היה להיכנס למשחק בשער הראשי, ניתן לצפות בו מבחוץ – בדרכים מגוונות. לטפס על עצים או עמודי חשמל (אל תנסו את זה היום) בסביבת המגרש, או אפילו להשקיע ולשבת על כפות של טרקטורים שהובאו במיוחד והונפו לגובה. היום אפשר לעשות את זה עם רחפנים נושאי מצלמות, אבל זה פחות כיף כי המשחק ממילא משודר בטלוויזיה.
תקשורת המונים
ואם כבר הזכרנו טלוויזיה, גם תקשורת הספורט עברה מהפכה לא קטנה. היום המידע זורם ונגיש, והאוהד יכול להיות מעודכן בכל מהלך, אבל פעם כדי לשמוע כמה נגמר המשחק של הקבוצה שלך היית צריך לעשות לפעמים דרך פתלתלה - אבל הרבה פעמים מרתקת.
שירים ושערים בלי שירים
בימים שלפני תשלומי העתק על זכויות השידור, מה שהפך את מנהלי הטלוויזיה לשליטים של לו"ז המשחקים, כל המחזור (כמעט) נערך באותה שעה – וזה הפך את התוכנית "שירים ושערים" למואזנת ביותר ברדיו בכל הזמנים.
בהתחלה היו דיווחים של המגיש מהאולפן, בשילוב עם שירים, ובהמשך החלו שידורים חיים מהמגרשים – והשירים הלכו ונעלמו. כל שבת אחרי הצהריים היה אפשר לשמוע מכל חלון את קולותיהם של עמי פזטל, זוהיר בהלול, דני דבורין ושות' ולראות עשרות אנשים מצטופפים סביב מקלטי הרדיו ומחכים לתרועה "גווווווול", שתבשר על שער שנפל באחד המגרשים.
התוכנית הזו קיימת למעשה עד היום, ברדיו האזורי, אבל כשהמשחקים לא בשעה אחידה ואפשר לקבל עדכונים און־ליין באינטרנט, זה פחות תופס.
הרי החדשות
אם המשחק של הקבוצה שלכם נערך ביום שישי, נאלצתם לחכות למהדורת החדשות הקרובה ביותר לסיום המשחק כדי לשמוע את התוצאה שלו. רציתם תוצאות מהעולם? אין בעיה, לקראת סיום התוכנית "ממגרש הספורט" ששודרה במוצ"ש וסיכמה את אירועי השבת, עלה עורך התוכנית אלכסנדר אלכסנדרוני והקריא את התוצאות מאנגליה, גרמניה, איטליה ושאר אירופה.
מסך מפוצל
משחק הליגה הראשון שהועבר בשידור ישיר בטלוויזיה היה רק ב־1986 (משחק האליפות של הפועל ת"א נגד מכבי חיפה). עד אז, וגם הרבה אחר כך, נאלצנו להסתפק בתקצירים (של חלק מהמשחקים) בתוכנית "משחק השבת" בהנחיית אורלי יניב ומרב מיכאלי (בין היתר).
לא הספיק לכם? יכולתם לראות אותם שוב בתוכנית ספורט בערבית של סולומון מוניר בימי שני בשש בערב, בתוספת בונוס – תקצירי משחקים מהליגות הנמוכות בהשתתפות קבוצות ערביות. ולקינוח, היאבקות חופשית מאנגליה בהשתתפות מיק מקמנוס וחבריו.
כתבו עליו בעיתון
את המידע המלא על המשחקים היה אפשר לקבל רק ביום ראשון, במוספי הספורט של העיתונים. מאות מילים על כל משחק בליגה הראשונה, דיווחים על כל התוצאות, עד המחוז הכי נידח בליגה ג'. ובימים שלפני עידן האינטרנט, היה לזה ביקוש אדיר.
עובדים במקום לשחק
ומה עם רמת הכדורגל, אתם שואלים? למרות הכסף הגדול בכיס של השחקנים והצ'יפים האלקטרוניים על הגב שלהם, לא בטוח שהיא עלתה. אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדנו, אז איפה הכדורגל השמח היום?
בלי אוטובוס ברחבה
דבר אחד בטוח השתנה בכדורגל, וזה הז'רגון. פעם כדורגלנים היו משחקים על המגרש, היום הם עובדים עליו. הרבה פרשנים יוצאים מכליהם כדי לשבח את העמידה ההגנתית והסגירה האלכסונית (קוראים לזה גם "אוטובוס ברחבה"), ומעלים על נס את הקבוצות שהביסו 0:1 את יריבותיהן בזכות עקיצה אחת בהתקפה מתפרצת.
הם שוכחים שבלי טעויות בהגנה כמעט כל המשחקים היו מסתיימים ב־0:0. אז תנו לנו את הכדורגל ההתקפי של פעם וכן, גם טעויות בהגנה, כדי שהכדור יפרפר כמה שיותר ברשת.
חרדת נטישה
הכדורגל המקצועני הצמיח ענף נוסף וקוראים לו סוכני השחקנים, כשאחת המטרות המרכזיות שלהם היא להוציא את הקליינטים שלהם לחו"ל. זה טוב לשחקנים, זה טוב (בעיקר) לסוכנים, אבל זה רע לליגה הישראלית. הכוכבים הגדולים עוברים לשחק מעבר לים, וזה הגיוני וגם טוב להתקדמות שלהם ושל הנבחרת, אבל בעקבותיהם נוהרים לכל מיני חורים ברחבי הגלובוס שחקנים מדרג ב', ג' ועד ת'.
זה אולי עוזר להם לקבל חוזה טוב יותר אחרי החזרה ארצה, אבל בינתיים הליגות בישראל מתרוקנות ואת המקום תופסים שחקנים, איך נאמר, בינוניים ומטה. איפה הימים שאפשר היה לראות את ברקוביץ', רביבו ובניון בבלומפילד, קריית־אליעזר, הקופסה והאורווה. היום כדי לצפות בכוכב ישראלי במו עיניך אתה צריך להזמין חבילה לחו"ל (כשזה מתאפשר כמובן).
משבר אימון
הדבר הראשון שאוהד כדורגל עושה כשהוא קם בבוקר זה לבדוק באינטרנט אם המאמן של הקבוצה שלו עדיין לא פוטר. משחק הכיסאות הזה של מאמנים יצא כבר מפרופורציות. פעם, כשמאמן חתם בקבוצה בקיץ, הוא היה יכול להיות בטוח שגם יסיים את העונה באותו חדר הלבשה.
כולם עשו לו כבוד: שחקנים, חברי הנהלה ואוהדים. ואם צלע אחת מהמשולש הזה הייתה יוצאת נגדו, הוא היה מקבל גיבוי מהשתיים האחרות. היום, כשמאמן מתניע בבוקר את האוטו כדי לנסוע לאימון, כדאי שיברר קודם אם מקום החנייה שלו במתקן האימונים עדיין פנוי.
