חזי שירזי התנתק מהכדורגל הישראלי עם פרישתו ממשחק פעיל לפני 16 שנה. מאז, ועד היום, הוא בחר בקנאות שלא לשתף את התקשורת ברחשי ליבו.
למי שלא יודע, מדובר בסמל הגדול ביותר בתולדות בני יהודה מאז אהוד בן טובים, אחד מכוכבי האליפות ההיסטורית של הזהובים בעונת 1989־1990 ושזה שבסצינה בלתי נשכחת במשחק ההישארות של הקבוצה מהשכונה ב־1999, כבש, ירד מהמגרש כשהוא ממרר בבכי ונרגע רק אחרי שב'שירים ושערים' הודיעו שהפועל כפר סבא איבדה נקודות מול בית"ר ירושלים, מה שהבטיח את ההישארות בליגה של בני יהודה. בין היתר, שירזי הספיק לשחק גם בהפועל ת"א, צפרירים חולון ומכבי חיפה, אבל לעד הוא יישאר הגיבור של האוהדים ברחוב האצ"ל.
"לא דיברתי עם עיתונאים מ־2004", אומר שירזי (51). "אני מחוץ למשחק. יש שחקנים שמשחקים, יש בעלי תפקידים ועכשיו הבמה שלהם. אני עדיין מתרגש כשאני צופה במשחקים מהאליפות ב־1990 ומשחק ההישארות מ־1999. אני לא אטום. בני יהודה היא בלב שלי ובדם שלי אבל אנחנו שייכים לעבר ויש את מי שממלא את התפקיד בהווה".
אנחנו מציינים בימים אלה 30 שנה לאליפות ההיסטורית של בני יהודה. לדור החדש זה נשמע כמו מדע בדיוני.
"מה שקרה לנו בעונה הזו יכול לקרות פעם בחמישים שנה. זה קרה לקרית שמונה וללסטר באנגליה, אבל באמת לא רגיל שקבוצה שאף אחד לא לקח בחשבון תזכה בתואר. אני זוכר מהעונה הזו כל משחק, כל גול שהבקעתי, זו הייתה עונה רצופה בהנאה אחת גדולה וחוויה בלתי נשכחת. היה לנו בקבוצה מגה שחקן, משה סיני, שנתן לנו השראה, מנהיגות ויכולת שיא, ואנחנו הילדים נסחפנו אחריו.
"לקחת אליפות בבני יהודה זה משהו אחר. זה טהור, זה נקי, זו חוויה מתוקה. הילד שלי בן ה־14, עילאי, הפך להיות אוהד שרוף של בני יהודה, אז הוא שואל אותי על התקופה ההיא, והכיף שלי היא לשתף אותו בחוויות מאז. והיו המון. אבל שיהיה ברור, אני לא חי את העבר שלי. אני יכול לדבר על זה עם הבן או עם חברים, זה לא משהו שמעסיק אותי ביום יום".
המילים האחרונות
לא נשארה עין אחת יבשה בעולם הכדורגל, עם מותו של ניצן שירזי ז"ל, מאמן הכדורגל ואחיו הקטן של חזי, שנפטר בגיל 43 ממחלת הסרטן. ניצן שירזי, שהספיק לגדל דורות של שחקנים כמאמן קבוצת הנוער של מכבי תל אביב, מאמן הקבוצה הבוגרת של בני יהודה ואף זכה בגביע המדינה עם הפועל תל אביב, היה זן נדיר של אדם שכולם אהבו. בלי איטנריגות, בלי אויבים, עם אהבה עצומה גם בקרב אלה שלא אהדו את הקבוצות שבהן אימן.
חזי שירזי מעולם לא שיתף אף אחד בטרגדיה הנוראה הזו, שלדבריו 'הפכה' לו את החיים. המונולוג שלפניכם, מצמרר. "ניצן היה הבנאדם הכי חשוב לי בחיים. הוא היה הכל בשבילי. זו לא מערכת יחסים רגילה של שני אחים אלא משהו שהרבה מעבר לזה. לא היה דבר יקר ממנו עבורי. מאז שהוא הלך החיים שלי נעצרו. זה מלווה אותי כל יום ואני יודע שאני לא אקום מזה. זה פצע מדמם שרק הולך ומחמיר. הגעגוע אליו זו המכה הכי כואבת של החיים שלי. קשה לי לדבר על זה, אבל ברגעים האחרונים שלו במילים האחרונות, הוא ביקש שאשמור על אשתו ועל הילדים שלו וזה מה שאני משתדל לעשות.
"יש את אשתי היקרה, ושלושת הילדים שלי (רוי בת 24, יולי בת 22 ועילאי בן 14) ויש את אשתו של ניצן ואת שלושת הילדים שלו. הוא הוריש לי עוד אישה ושלושה ילדים. כל סדר היום שלי סובב סביב ניצן מהרגע שאני קם בבוקר ועד הרגע שאני הולך לישון - כל היום רק ניצן. זה משהו שנוגד את הטבע של החיים. פצע מדמם כבר שש שנים והנשמה לא נותנת מנוח".
חלק מהניתוק של חזי שירזי מהכדורגל הוא בגלל האובדן של ניצן. הם באמת היו עושים הכל ביחד. צופים ביחד בכדורגל בטלוויזיה, נוסעים למשחקים בארץ ובחו"ל, אפילו בודקים אתרים למחנות אימון עבור הקבוצות שניצן אימן. "לא היה דבר שקשור בכדורגל שלא עשינו ביחד. כל דבר מזכיר לי אותו אז אני בורח מהכל, אולי זו הכחשה. קשה לי עם הכדורגל בלעדיו. הכל היה איתו. אני לא מדבר אפילו על כדורגל כי ניצן לא איתנו.
"לפעמים אני רואה משחק בטלוויזיה, ואז אני שואל את עצמי 'איך יכול להיות שהוא לא פה?'. אלה סיטואציות שמפילות אותי השכם והערב. לא הייתי עושה כלום בלעדיו וצריך כוחות נפשיים לעבור את זה כשהוא לא כאן. אני יכול להגיד לך שאם לא אשתי היקרה והמשפחה מסביב, לא הייתה לי את היכולת לקום. זה שומר אותי שפוי. לא הייתי עובר את זה בלי המשפחה. אין מכה כזו. שמחה היא לא שמחה. זה כאב, צער, יגון וסבל נפשי שלא נגמר ולא ייגמר לעולם".
בני יהודה והפועל תל אביב, קבוצות שאתה שיחקת בהן והוא אימן, נמצאות איתך בדיאלוג כדי להנציח אותו?
"בני יהודה זו הנשמה שלי, הלב שלי. הפועל תל אביב אלה אנשים נהדרים, איכותיים, מועדון ענק עם קהל מדהים. הם עושים כבוד, ראש עיריית גבעתיים ואני מודה לו על כך הקים מגרש על שמו ואנחנו כל שנה עושים טורניר עם ותיקי נבחרת ישראל, הפועל תל אביב ובני יהודה. הפועל תמיד שואלים אם אנחנו צריכים משהו, מתעניינים. אני מעריך את הדאגה של הקבוצות".
"היה קונצנזוס"
חזי שירזי שבור לגמרי מהאובדן של אחיו, אבל כדי לשמור על אשתו וילדיו, ואשתו וילדיו של אחיו, הוא סיגל לעצמו יכולות של שחקן על במה, כהגדרתו. "המשחק שלי הוא יום יומי כי אני לא יכול להרשות לעצמי להראות את מה שקורה אצלי בפנים. כשהכל עוד היה טרי לא ידעתי לשחק וראו מה מתחולל אצלי בנפש, אבל המילים האחרונות של ניצן, הבקשה שלו והאחריות שהוא הפקיד בידיים שלי הבהירו לי שאני חייב לקיים את הצוואה שלו.
"כולם יודעים שבשבילי ניצן בהיררכיה היה מעל כולם. אדם מנומס, תרבותי, חייכן שתמיד התייחס יפה ואהב את כולם, וכולם אהבו אותו. הוא היה קונצנזוס דווקא בעולם כמו הכדורגל שיש בו מרפקים ואגרסיביות. אצל ניצן הכל היה בנעם ולעולם בלי להתלהם. אחרי שזה קרה הייתי צריך להמשיך, אבל אני בקושי יוצא מהבית כי אין לי את הכוחות הנפשיים לראות אנשים ולדבר.
"אני כל היום בפינה שלי ויוצא מהבית אולי שעה אחת ביום. מתפרנס ברוך השם מנדל"ן ולא מתלונן. הכאב תופר לי את הנשמה ויש לי התרסקויות. זה נשמע קצת מטורף אבל כשאני מרגיש נפילות אני עולה לקבר של ניצן בשבתות וחגים, תופס לי שם פינה, ישן שם לפעמים שעה שעתיים, מתבודד עם עצמי. זה הפורקן שלי. שש שנים והשם ניצן לא עוזב לי את הלב, את הראש ואת הפה".
יש סיכוי שנראה אותך בקרוב חוזר למגרשים. אפילו כצופה?
"הבן שלי מושך אותי לפעמים לראות משחק של בני יהודה כי הוא נהיה אוהד שרוף. אני פוגש את האנשים ואת החברים והאוהדים וזה עושה לי קצת טוב, אבל מהר מאוד התחושה חוזרת להיות קשה מאוד".
