שנת תש"פ היתה אחת הגרועות אי פעם, וזה השפיע על כל תחומי החיים - וכמובן גם על הספורט.
הפעילות הספורטיבית נקטעה, נכנסה להקפאה, נדחתה, וחודשה רק בחלק מהמקרים.
שנת תשפ"א היתה שנת התיקון, גם בספורט העולמי וגם בישראלי. היורו והמשחקים האולימפיים התקיימו באיחור של שנה וקיבלו את השמות יורו־2020 וטוקיו־2020 אף שהם נערכו ב־2021 בכלל, ניסיון של העולם לדלג באלגנטיות מעל השנה הארורה ההיא.
דחיית האולימפיאדה עשתה בסופו של דבר טוב לספורט הישראלי, שיצא ממנה עם ההישגים הכי טובים ועם כמות הגיבורים הגדולה ביותר במשחקים האולימפיים ובמשחקים הפראלימפיים.
אז הנה כמה מהגיבורים של תשפ"א, בכל הענפים ובכל המגזרים.
לינוי אשרם
אפשר להגדיר אותה הגיבורה הגדולה של תשפ"א? אפשר. הנערה מראשל"צ, שהקדישה את כל חייה להתעמלות האומנותית, זכתה בסופו של דבר בפרס הגדול. ההצלחה היא בסופו של דבר השוואת התוצאות מול הציפיות.
אשרם היתה אולי הספורטאית הישראלית היחידה שהגיעה לטוקיו כשהיא למעשה כבר על הפודיום, מבחינת הציפיות כמובן. הניתוחים המקצועיים דיברו על כך שהיא המתעמלת השלישית בטיבה בעולם, כלומר מדליית הארד כבר מונחת על צווארה, ועכשיו כל תוצאה מתחת לכך תהיה אכזבה.
ויותר מכך, ביום בהיר אפשר לחלום גם על מדליית הכסף. אבל אותו בוקר של ה־7 באוגוסט היה בהיר במיוחד. לינוי התגברה על פתיחה גרועה יום קודם במוקדמות, הציגה ארבעה תרגילים מצוינים וקטפה לא פחות ולא יותר את מדליית הזהב. הרוסים מתבכיינים עד עכשיו על השיפוט בתחרות הזאת, אבל ככה זה בספורט: יש את אלה שחוגגים ואת אלה שמתבכיינים.
ארטיום דולגופיאט
הנה עוד מתעמל מראשל"צ שיצא לטוקיו עם שק של ציפיות על הגב וחזר משם עם מדליית זהב על הצוואר. דולגופיאט היה אחד המועמדים הבכירים לעלות על הפודיום בתרגיל הקרקע, אבל בין זה לבין זכייה בפועל המרחק גדול.
כל המתעמלים באותו תרגיל גמר, חלקם מהצמרת העולמית, עשו טעויות פה ושם. גם לארטיום לא היה תרגיל חלק לחלוטין, אבל בסופו של דבר הראש שלו היה החזק ביותר והביא לו את מדליית הזהב. זה כוחו של ספורטאי גדול, גיבור אמיתי, לדעת להתעלות ברגע האמת, להתגבר (פיזית ומנטלית) על השגיאות וללכת עד הסוף.
אבישג סמברג
שלא כמו המתעמלים המוזהבים, לוחמת הטאקוונדו מגדרה הגיעה לטוקיו קטנה - אבל יצאה מה־זה גדולה. אף אחד לא חשב שדווקא היא תביא למשלחת הישראלית את המדליה הראשונה ביום הראשון של המשחקים, חוץ מאשר היא עצמה, וזה מה שחשוב. עד אותו יום אף לוחם טאקוונדו ישראלי לא ניצח אפילו בקרב אחד במשחקים האולימפיים.
והנה סמברג התחילה את היום בניצחון היסטורי, המשיכה אותו בהפסד למדליסטית הזהב, אבל יצאה ממנו מחוזקת וניצחה כל הדרך למדליית הארד. שוב, ניצחון של הראש והאמונה העצמית.
גילי שריר
הג'ודוקא ממושב מזור הגיעה לטוקיו על תקן של ספורטאית צעירה שנכנסה לחליפה שפינתה ירדן ג'רבי במשקל של עד 63 ק"ג, ובאה לטעום את המשחקים האולימפיים כהכנה לפריז 2024.
היא הודחה כבר בסיבוב הראשון. אך היום הגדול שלה הגיע בתחרות הקבוצתית, שם נתנה הופעה מדהימה. היא ניצחה פעמיים יריבות עדיפות, הוגרלה פעמיים להתחרות בקרבות הזהב - ולמעשה היתה זאת שפתחה את הדרך בפני הנבחרת למדליית הארד הקבוצתית.
לא צריך לחזור עם מדליה על הצוואר כדי להיחשב לגיבורים. היו עוד כמה ספורטאים שנתנו בטוקיו הופעות מעוררות התפעלות: הג'ודאיות תמנע נלסון־לוי מירושלים ורז הרשקו מנתניה, שהיה להן חלק חשוב במדליה הקבוצתית, וגם שגיא מוקי מנתניה ופיטר פלצ'יק מראשל"צ שתרמו את שלהם; המתעמלת האומנותית ניקול זליקמן מכפר סבא, שהגיעה שביעית בקרב־רב וההישג שלה קצת נבלע בזה של אשרם; מתן רודיטי מהרצליה, שהגיע רביעי בשחייה במים פתוחים והעניק לשחייה הישראלית את ההישג האולימפי הטוב אי פעם; השחיינית אנסטסיה גורבנקו מקרית ביאליק, שהראתה את הפוטנציאל הגלום בה לקראת פריז 2024; ואיתי שני מגבעתיים, שחשף בפני מדינת ישראל את ענף הקשתות עם שני ניצחונות מדהימים.
לא סובלים, מתמודדים
הפרשנים שמלווים את שידורי המשחקים הפראלימפיים מקפידים לתקן את השדרים, שאומרים על הספורטאים שהם סובלים מלקויות מסוימות, וטוענים: "הם לא סובלים, יש להם מוגבלויות". ואכן, זו הדרך להתייחס לספורטאים הפראלימפיים - כספורטאים.
זו טעות להגיד שעצם ההשתתפות שלהם היא ניצחון, שזה שהם ממשיכים בחייהם למרות המוגבלויות זה ניצחון. כאילו הספורט מבחינתם זה ריפוי בעיסוק או פיזיותרפיה. אולי זה התחיל כך אצל חלקם, אבל עכשיו צריך להתייחס אליהם ולשפוט אותם בכלים של ספורטאים מקצוענים - והם כאלה. ספורטאים שלפעמים מצליחים ולפעמים לא, לפעמים מנצחים ולפעמים מפסידים. לשמחתנו אנחנו יכולים לספר על הרבה גיבורים שבשנה הזאת, במשחקים הפראלימפיים שננעלו השבוע, עשו זאת ובענק.
איאד שלבי
הוא כבר לא ילד, איאד שלבי, שבגיל 34 הגשים חלום והפך לערבי־ישראלי הראשון שזוכה במדליה אולימפית אישית. השחיין משפרעם, חירש־אילם מלידה שהפך משותק בעקבות תאונה שעבר כילד, היה במרחק של מאית שנייה ממדליה בלונדון 2012, אבל בטוקיו הוא לקח את כל הקופה. אביו יוסוף, שנטש את כל עיסוקיו ומלווה אותו בכל הקריירה, הוא גיבור בפני עצמו.
מארק מליאר
ספורטאי ישראלי שגורף זהב אחרי זהב ועל הדרך מנפץ שיאי עולם? יש דבר כזה וקוראים לו מארק מליאר, תושב קרית מוצקין, שהגיע לטוקיו כפייבוריט לנצח ועמד בציפיות. הוא נולד עם שיתוק מוחין, וגם אחיו התאום אריאל הוא שחיין פראלימפי מצטיין.
עמי דדאון
עוד שחיין מצטיין מהקריות, שמתאמן במועדון איל"ן חיפה תחת הדרכתו של מאמן הנבחרת יעקב ביננסון, כמו שלבי ומליאר. דדאון, שנולד פג עם שיתוק מוחין ונכה בארבע הגפיים, נחל אכזבה בטוקיו כשנפסל במוקדמות ה־100 מטר חופשי, המקצה החזק שלו, אבל יצא מזה וזכה במדליות זהב וכסף. ספורטאי ענק.
מורן סמואל
היא נולדה בכרמיאל ושיחקה כדורסל בקבוצת הנשים המצליחה באותם ימים של העיר, אבל ב־2006 הפכה משותקת בפלג גופה התחתון כתוצאה מהתפרצות של מום מולד בכלי הדם.
זה לא עצר את הקריירה הספורטיבית של סמואל, שהעפילה ב־2011 עם נבחרת הנשים בכדורסל בכיסאות גלגלים לאליפות אירופה, ושנה אחר כך התחרתה בחתירה באולימפיאדת לונדון. מריו־2016 היא כבר חזרה עם מדליית ארד ב־1,000 מטר, ובטוקיו זכתה בכסף ב־2,000 מטר, אחרי שנשאה את הדגל בטקס הפתיחה יחד עם נדב לוי מקיבוץ מעגן.
עם הראש מעל המים
כדורגל, כן יש ענף ספורט כזה - אף שבתקופה האחרונה הוא אינו מצמיח יותר מדי גיבורים. וגם אם זה קורה, רגעי התהילה שלהם הם בעיקר מעבר לים. על הרקע הזה, גיבורי השנה הם המנהלים, הבעלים, אלה שהצליחו להחזיק את הכדורגל הישראלי עם הראש מעל המים בתקופת הקורונה - משימה לא פשוטה בכלל. גם בכדורסל הקומבינה שיחקה תפקיד חשוב, אבל לו לפחות היה גם גיבור אמיתי.
יעקב שחר
הוא לא רק השאיר את המועדון שלו מכבי חיפה מעל המים אלא גם השיט אותו לאליפות ראשונה, אחרי הפסקה של עשור. הוא כנראה הבין שהאינסטינקטים האישיים שלו הם הדבר החשוב ביותר. הוא הפסיק לנסות לחקות את מכבי תל אביב בהבאת אנשי מקצוע זרים וסמך על איש המקצוע הישראלי הטוב ביותר נכון לעכשיו, ברק בכר. יחד הם בנו קבוצה שהחזירה את הירוק לאופנה, וכמו שזה נראה - לטווח ארוך.
אלונה ברקת
היא חזרה להיות מלכת המדבר אחרי ניסיון כושל להיות פוליטיקאית. יכול להיות שעם קצת סבלנות והמשך הקשר עם נפתלי בנט ואיילת שקד היא היתה מקבלת היום תפקיד בכיר בניהול המדינה, אבל נראה ששום דבר לא משתווה לאהבה שמקבלים מאלפי אוהדים בטוטו־טרנר. ברקת הפסיקה את פסק הזמן, בנתה בקיץ האחרון קבוצה חזקה, היחידה כרגע שיכולה לקרוא תיגר על מכבי חיפה, והשאיפה היא לחזור לצמרת הכי גבוהה, גם אם המשימה האירופית לא הצליחה.
משה חוגג
גיבור התקשורת, גיבור הרשתות החברתיות, גיבור המטבעות הווירטואליים, אבל פחות גיבור האוהדים וגיבור ההצלחות על המגרש. חוגג, אוהד הפועל באר שבע במקור וספונסר של הקבוצה, הגיע לבית"ר ירושלים עם כל הכוונות הטובות - לבנות קבוצה אטרקטיבית על הדשא ולמגר את הגזענות ביציעים - אבל עשה את כל הטעויות האפשריות, בלי מחשבה עד הסוף על כל ההשלכות.
בדצמבר האחרון הוא התחפש לשמעון פרס והכריז על מזרח תיכון חדש עם מכירת כמחצית מהבעלות על בית"ר לשייח' חמד בן חליפה מאבו־דאבי. מהר מאוד התברר שהמזרח התיכון לא השתנה ושהפנטזיות המזרחיות הן עדיין חלק גדול ממנו. עד היום לא ברור לגמרי מיהו אותו שייח', אבל דבר אחד בטוח - בעלים של בית"ר ירושלים הוא לא.
הליגה הבלקנית
הקרדיט על הרעיון להצטרף לליגה הבלקנית בכדורסל כדרך לעקוף את האיסור להתאמן ולשחק במסגרת ליגת העל הישראלית מתחלק בין מנכ"ל מינהלת הליגה שלומי פרי ליו"ר בני הרצליה אלדד אקוניס, אבל בכל מקרה זאת היתה הברקה שאיפשרה לקבוצות הישראליות להתניע את העונה. במשרד הבריאות נותרו פעורי פה.
דני אבדיה
ובכל זאת היה גם מי שגרם להמוני ישראלים להישאר ערים בלילות כדי לעקוב אחר הכדורסלן הישראלי הראשון שנבחר בעשירייה הראשונה של דראפט ה־NBA. דני אבדיה מהרצליה עשה בעיקר הגנה במדי וושינגטון ויזארדס ורץ לפינות בתקווה לקבל מדי פעם מסירה מראסל ווסטברוק או בראדלי ביל, אבל בכל זאת - גאווה ישראלית. פציעה קשה קטעה את העונה שלו באמצע, אבל יש הרגשה שהוא יחזור לעונה השנייה חזק יותר ובעיקר מנוסה יותר.
