"דגים גם טובעים". זהו שם הסרט של רוברט יון, במאי ותסריטאי מחדרה שהושק השבוע, אחרי שנים ארוכות של עבודה. הסרט המוגדר כקומדיה שחורה יצא ביום חמישי לבתי הקולנוע של 'סינמה סיטי', 'הוט סינמה', ו'פלאנט סינמה' ברחבי הארץ. במקביל, ב־18.9.24 תעלה הצגה שתרגם וביים 'זהו סוף' בתיאטרון גבעתיים בכיכובו של דורון תבורי. לביים ולכתוב סרט ולתרגם הצגה הם דבר מאתגר מאוד, אך מאתגר שבעתיים כשמדובר ביון, עולה חדש שלא ידע מילה בעברית ועלה לארץ בשנת 2002 מקווקז כשהיה בן 16.
המובטל המתוסכל
מאחר ומדובר בסרט עצמאי, יון (38) מככב גם בתפקיד הראשי. סיפור העלילה מתמקד ברומן, נשוי ומובטל בן 30, המתגורר בחדרה. בראשית הדרך הספר נכתב בכלל כמחזה בשם 'מפחידנים' אבל אז החליט יון להופכו לתסריט: " ב־2008 עבר על המדינה משבר כלכלי וזה היה רקע לדברים. רומן בעל השכלה גבוהה ומובטל חמישה חודשים ובלשכת התעסוקה בחדרה מכריחים אותו לעבוד במפעלי נייר, אז בבית הוא משקר לאשתו שהוא מתחיל לעבוד בחברה ולא במפעל וזה כדי לא לעבוד בחברת הביטוח של אביה", הוא מסביר, "במפעל הוא פוגש מבוגר גרוש שמיד נכנס לו לחיים ומשם הכול מתדרדר מאד מהר למחוזות הזויים ולא ברור מי קיים ומי לא. הגיבור נעשה פחות מעניין בסיפור. זה מתחיל כמו קומדיה של אדם סנדלר או בן סטילר עם הדמויות חסרות המזל שהם מציגים והופך למשהו אפל לגמרי".
חלק מהצילומים, מספר יון, התקיימו בחלקם בחדרה. "בסך הכל הצילומים ארכו כשש שנים. לשם כך שכרתי דירה בגבעתיים שם צילמנו חמש שנים, צילמנו גם בחדרה, בכנרת, בתל אביב, בחולון וגם במוסקבה. סיימנו את הצילומים ב־2021 והתחלנו עריכות במקביל, וטסתי לסיים אותן ברוסיה בסן פטרסבורג בכדי להוזיל עליות".
מתרגש אחרי שנים של עמל?
"לא. כל כך הרבה חיכיתי לזה שכבר אין לי רגש לזה. לפני שנתיים חתמתי עם חברה בארה"ב על הסכם הפצה לעשר שנים ואני מאמין שזה מה שגרם לחברות בארץ לחתום איתי. רוב העצמאים בכלל לא מצליחים לסיים את הסרט, בטח שלא להקרין אותו, אז אני יודע שאני צריך להיות סופר גאה אבל התהליכים הבירוקרטים של בדיקות איכות לסרט ותהליכי הפיתוח שלו לפני ההסכמים וההפצה, מוציאים את הרוח מהמפרשים".
חבלי קליטה
נחזור להתחלה: את לימודי התיכון סיים בארץ הולדתו כך שבארץ החל ללמוד עברית באולפן וסבל לא מעט מקשיים במקום זר וחדש, וגם מסטיגמות כלפי העדה שלו: "זה היה לא קל, התרבות אחרת ולא הכרתי את השפה. תמיד ידעתי שאהיה במאי, זו לא היתה החלטה של רגע. בגיל 26 גם התחלתי לכתוב בעברית", סיפר.
למרות הידיעה שהוא רוצה לעסוק בבימוי, כשהחליט ללמוד נרשם דווקא ללימודי תיאטרון ולא לקולנוע וגם זה לא קרה מיד: "רציתי ללמוד קולנוע בתל אביב אבל מכיוון שאחי למד בטכניון, ההורים רצו שאלמד שם גם, למרות שלא היה לי שום חשק. עשיתי שם מכינה במשך שנה ובזה הסתיים הפרק הזה. כשרציתי ללמוד קולנוע, הבנתי שמדובר בארבע שנות לימוד וזה יותר מידי בשבילי, אז נרשמתי ללימודי תיאטרון באוניברסיטת חיפה. הייתי בן 18 וזה לא היה פשוט. ידעתי מעט מאד עברית, רק בשנה השניה התחלתי לחבר יותר משפטים. מאחר וזה תיאטרון אתה יושב עם אנשים, חייב לספר סיפורים ולשתף לאט לאט קלטתי את השפה. פגשתי גם חבר טוב שם בשם ערן טובול שהראה לי את הארץ, הכיר לי זמרים והתחלתי להבין יותר את הארץ, את השפה ואת התרבות".
בגיל 19 היצירתיות שלו כבר הובילה אותו לכתוב את ספרו הראשון. היה זה ספר האימה 'ורוניקה ומה שנשאר ממנה' שכתב בזמן שעבד לפרנסתו במפעלים באזור התעשיה בחדרה: "הסיפור מתרחש בחיפה עם סטודנטים מהטכניון ומספר על נערה נעדרת בת 16. זה סיפור מורכב ואפל. לקח לי שנים לתרגם לעברית ואני מתעתד להוציא אותו לאור. אני מתעסק לא מעט בצדדים הפחות חיובים של האדם ולכן היצירות שלי לא תמיד קלות לעיכול. למרות שאני אדם עם הומור ושמחת חיים אני מתעסק בחומרים אפלים לא מעט, כי אני מאמין שצריך לעשות את זה. לא לטאטא מתחת לשטיח כי בני האדם מורכבים לא רק מדברים טובים ושמחים וצריך ואפשר להתמודד עם זה".
קראו גם:
בדרך היו עוד ספרים שכתב כמו '50 צעדים' ותרגומי מחזות, אחד מהם, כאמור הוא המחזה 'זהו סוף', שתרגם וביים וצפויה לעלות ב־18.9 בתיאטרון גבעתיים: "זה תרגום של מחזה אוסטרי על עורך ראשי של עיתון שמסתגר בדירה ומחליט לשים קץ לחייו. קראתי ותרגמתי את זה כדי להתקבל לתיאטרון בזמנו. רכשתי זכויות יוצרים, והבטחתי למחזאי שאני עוד אעלה את ההצגה. אחרי הקורונה נושא הבדידות התחדד עוד יותר. לפרנסתי אני עובד כמודד נכסים אז לקח קצת זמן לעבוד על ההצגה ולסיים את הסרט, אבל הנה סיימתי והסרט והמחזה מושקים כמעט במקביל."
מי קהל היעד של הסרט?
"הסרט מוגבל לקהל מגיל 14 ואני חושב שכל אחד חייב לראות אותו, למרות שאני מעלה תכנים לא פשוטים. כי אני מאמין בבידור איכותי אותנטי. בסופו של דבר אני עוסק בבידור. מי שלא יצליח להיכנס לעומק, יוכל אפילו להינות מהחוויה החזותית בסרט או מאספקטים אחרים בו. הכרתי בחור מצ'צ'ניה במפעל אריזה בחדרה שם עבדנו. כשחזרתי לעבוד שם תוך כדי לימודים, שאלתי עליו ואמרו לי שהתאבד. גיליתי שהרבה מהגרים צעירים לא הצליחו להשתלב וזה קושי שגם אני חוויתי. חשוב בעיניי לדבר על הנושאים האלו ולתחושתי במדינה מדברים יותר על דברים לא חשובים מאשר חשובים. אני חושב שצריך להתמודד עם בעיות לא לטאטא מתחת לשטיח. אחרי 20 שנה שאני כותב תסריטים, יש לי בטחון מלא שאנשים צריכים לראות את זה".
ליון בטן מלאה על יחס המדינה ליוצרים ואמנים: "הרבה כמוני מהתחום לא הצליחו ועברו לתחומים אחרים. המדינה זלזלה בתרבות ובאמנים, כך כשהייתי אומר שאני במאי היו מסתכלים עליי כאילו אני מוזר והומלס לא שפוי ואני מרגיש את זה מרגע שעליתי ארצה. כמודד נכסים ראיתי אלפי בתים וזה נסיון מעולה להכיר את הארץ. פגשתי מנהל בית ספר שאמר לי שאף פעם לא היה בתיאטרון. בעיניי אם אין תרבות, אפשר לשכוח מהכול. מישהו הכניס לאנשים לראש שלא צריך תרבות כי כל הזמן מלחמה ולחץ מטורף ותרבות זה בסדר עדיפויות נמוך. בהתאמה לכך, הסרט התקבל ל־44 פסטיבלים ברחבי העולם, בקנדה, בארה"ב ביפן ואירופה. מתוכם זכה ב־27 פרסים ואחד מהם הוא לקומדיה הכי טובה. לאף פסטיבל יהודי או ישראלי אגב הסרט לא התקבל".
מה ייחשב בעיניך כהצלחה של הסרט?
"התחלתי לפני 20 שנה ולא ראיתי שקל מהעבודה כיוצר עד כה וגם לא מכירים אותי. גם לתיאטרון צה"ל לא התקבלתי כי לא הייתי צבר, אבל אני לא מהאנשים שמוותרים. מבחינתי כיוצר אני מרגיש שזו חובתי לתת את החזון שלי והאמירה שלי בסרט ואני שלם עם היצירה. מעבר לזה, לטעמי חשוב שאנשים יראו את הסרט".
