בעקבות הרצאה ששמעה בבית הספר בו למדה על אפשרויות ההתנדבות במסגרת שירות לאומי, החליטה שלומית גמאל בת ה-18 מנתניה להתנדב במרכז הרפואי הלל יפה.
בכל בוקר היא מתייצבת לפני השעה 7:00 במחלקה פנימית ב' כמסייעת רפואית. במסגרת עבודתה, אחראית שלומית על לקיחת דמים, ביצוע בדיקות אק"ג, סוכרים בדם וכן סיוע לצוותים במילוי טפסים.
"מאז שהייתי ילדה, נמשכתי למקצוע הרפואה. במחלקה פנימית אתה נתקל במגוון רחב של בעיות רפואיות ואתה לומד מזה המון", היא מסבירה. "אתה נחשף אומנם למצבי חולי לא פשוטים, אך לומד לגייס את הכוחות הפנימיים שלך. אני מרגישה שההתמודדות היומיומית הזו חיזקה אותי נפשית. למדתי לשים מעין מחסום רגשי כשאני נתקלת במצבים רגישים וכואבים כדי שדווקא ברגעים אלה אוכל לתמוך, לסייע ולהיות קשובה הן למאושפזים והן לבני משפחותיהם".
שלומית נזכרת באחד המטופלים במחלקה שסבל מסכיזופרניה וירידה בתפקוד הקוגניטיבי. הוא אושפז בחדר בידוד בעקבות חיידק מדבק. "במשך חודש ימים הייתי נכנסת אליו מדי בוקר לחדר, מדברת איתו, בודקת לו את רמת הסוכר ולוקחת ממנו בדיקות דם. הוא היה מאוד חביב וכמו ילד קטן היה מסתכל עליי בעיניים מחייכות. הוא שוחרר לביתו ולאחר מספר חודשים חזר שוב לאשפוז, כשמצבו הבריאותי כבר התדרדר משמעותית. היה לי מאוד קשה לראות אותו שוכב במיטה, לא מתקשר. בסופו של דבר הוא נפטר והיה לי מאוד עצוב. חזרתי הביתה עם תחושת מועקה, אבל לקחתי את עצמי בידיים ובחרתי לזכור אותו עם החיוך התמים שלו".
אחיה של שלומית, אבישי, בן ה-23, החליט ללכת בעקבות אחותו הקטנה ולהתנדב לשירות לאומי ב"הלל יפה". "לאחר שסיימתי תואר הנדסאי חשמל, רציתי לתרום למדינה והחלטתי ששירות לאומי יהיה דרך טובה לעשות זאת. רציתי להתנדב בבית חולים ואחותי הציעה לי להגיע גם ל'הלל יפה'. התחלתי להתנדב במחלקת השינוע של בית החולים. אני בחור היפראקטיבי שלא יכול לשבת במשרד שמונה שעות רצופות. אני חייב להיות בתנועה. בנוסף אני טיפוס מאוד חברתי ולכן חשוב לי לעבוד עם אנשים. להיות אלונקאי זו עבודה לא פשוטה, אבל אני מאוד נהנה ובאמת התחברתי למקום, לאנשים".
במסגרת תפקידו פוגש אבישי אנשים רבים. "כל אדם הוא עולם ומלואו. התפקיד שלי לא מסתכם בלהעביר אותם ממקום אחד למקום אחר. אני מדבר איתם, מקשיב להם ולפעמים זה בדיוק מה שהם צריכים באותו הרגע- מישהו שישמע אותם".
באחד הימים הראשונים שלו בבית החולים, הוא הבחין באישה מבוגרת שהחלה לפתע לפרכס. "ראיתי אישה שוכבת על הרצפה, מפרכסת", הוא מספר. "מיד רצתי לחדר המיון לקרוא לעזרה והבאתי איתי רופא ואלונקה. הבהלנו אותה במהירות למיון ולמעשה הצלנו את חייה. הצוות הרפואי שיבח אותי על הערנות והתפקוד שלי וזה היה עבורי סיפוק אדיר".
קראו גם:
לגבי התוכניות לעתיד נראה שהשניים כבר יודעים לאן פניהם מועדות. "מאז שהתחלתי את השירות, הבנתי שאני רוצה להמשיך ולהתפתח בעולם הרפואה", אומרת שלומית. "כל יום אני חוקרת ולומדת על מצבים רפואיים שונים, שומעת הרצאות של רופאים כדי ללמוד על אבחון מחלות, פענוח של בדיקות. בעתיד הקרוב אני מתכוונת להמשיך את ההתנדבות שלי במחלקה כדי לצבור יותר ניסיון וידע להמשך הדרך". אבישי לעומתה, מתכנן לצאת ללימודים אקדמאיים ולהתמקצע בתחום הפיתוח והמחקר כדי להביא לשינוי משמעותי בחברה.
לסיכום, מציינים השניים: "השירות הלאומי מעניק לך הרבה כלים לחיים. אתה לומד להתמודד עם מצבים לא פשוטים, מכיר מגוון רחב של אנשים, ולומד למצוא את הכוחות הפנימיים שלך כדי להתמודד בהצלחה עם סיטואציות קשות ומורכבות. בכל יום שאנו מגיעים לבית החולים אנו מרגישים תחושת שליחות וסיפוק אדירה. עבורנו, שירות לאומי בבית החולים זו ההחלטה הכי נכונה שיכולנו לקבל בשביל עצמנו".
