"אני בכוננות כפולה"
איתי הופמן (30), נשוי ואב לשלושה ילדים קטנים מבנימינה, סיים את לימודי הסיעוד לפני כארבע שנים והחל את עבודתו כאח מוסמך במחלקת קורונה ב'הלל יפה'. עם סגירת המחלקה בתום המגפה עבר למחלקה לטיפול נמרץ כללי. בשבעה באוקטובר הוא היה בכלל בחופשה ואמור היה לחזור לעבודה ביום למחרת. בשעות הבוקר הגיע הטלפון לרדת במהירות דרומה. כשיריונר בשירות מילואים הוא הוצב בגזרה הצפונית של עזה, שם נלחם במשך חודשיים וחצי: "לא היה הרבה זמן לחשוב או להתלבט, אבל היה ברור לי שאני אורז ונוסע לעזור. נפרדתי מאשתי והילדים ונסעתי לפגוש את חבריי לצוות".
מה היה לך הכי קשה?
"המרחק והגעגוע לבית, למשפחה, לחברים. לאורך כל התקופה קבלתי תמיכה גדולה מכל חבריי במחלקה ומהנהלת בית החולים. הם התעניינו לשלומי כל הזמן ובעיקר ניסו לסייע בכל מה שרק אפשר לאשתי שנשארה בבית לבדה עם הילדים הקטנים, בין אם בארוחות חמות, עזרה עם הילדים ועוד".
במהלך חודש דצמבר שוחרר איתי מהמילואים לעבודה במחלקת טיפול נמרץ כללי, שם ארגנו לו חבריו לצוות קבלת פנים חגיגית. "זה היה אחד מאותם רגעים שהבנתי שאני נמצא במקום הנכון עם אנשים שאוהבים ותומכים בי לאורך הדרך".
איך הייתה החזרה לשגרה?
"היה לי מאוד מורכב לחזור לעבודה. הלחימה הייתה בשיאה ולמרות זו החליטו להוציא אותנו. בלילות הראשונים במחלקה, היה לי קשה לשמוע את צפצוף המוניטורים. לאחר חודשיים וחצי בהם אתה שומע יריות ופיצוצים חזקים, דווקא צליל המוניטורים, שאליו אני רגיל היה רעש שהיה מוזר להתרגל אליו. לקח לי כמה שניות להבין שאני במחלקה ולא בשטח אש".
העבודה שלך כאח מוסמך סייעה לך בדרך כלשהי?
"ברור. במסגרת ההערכות לכניסה קרקעית, החובשים בגדוד היו צריכים לתרגל טיפול בפצועים באמצעות מכשיר הנשמה ולא ידעו להתעסק עם זה. הסברתי להם איך מכיילים את המכשיר ואיך משתמשים בו. זה משהו שאני עושה ביומיום במסגרת העבודה שלי במחלקת טיפול נמרץ.
"במהלך המילואים הייתי בתוך הטנק שעות על גבי שעות, בלי יכולת לנוע יותר מדי. באחת היציאות הביתה, כששוחחתי עם חבריי במחלקה, המליצו לי שאצטייד בכרית למניעת פצעי לחץ. בעבודה אנחנו דואגים כל הזמן להזיז את החולים המורדמים כדי למנוע פצעי לחץ. אז הבנתי שגם פה אני חייב להשתמש בכרית הזו".
איפה תהיה בליל הסדר?
"את החג אחגוג עם המשפחה. השנה תהיה תחושה של דריכות וכוננות כפולה אם זה מהצבא או מהעבודה. ובכל זאת נציין את החג מתוך תחושה שיש לנו את הזכות לחגוג את חג החירות בארץ שלנו, במדינה שלנו ובתקווה שנגיע לחירות אמיתית ושלמה במהרה".
חוגג וחוזר למילואים
ניסים קוטסי (30) נשוי ואב לשלושה מגבעת אולגה, עלה מקנדה לפני תשע שנים כחייל בודד. לאחר סיום שירותו הצבאי, החל ללמוד סיעוד וסיים את לימודיו ביוני 2023. בזמן שהיה סטודנט החל לעבוד ככוח עזר ב'הלל יפה'. בליל שבת, השבעה באוקטובר, הוא היה במשמרת. כשסיים את העבודה, הספיק להגיע הביתה ובשעה 11 קיבל את שיחת הטלפון שעליו להגיע לצפון. הוא גויס למילואים כלוחם בחיל הצנחנים.
"ביום שהגעתי לצפון זה גם היום שקיבלתי את ההודעה הרשמית שעברתי בהצלחה את המבחן הממשלתי. החודש, חצי שנה אחרי, התחלתי את עבודתי כאח מוסמך במחלקה פנימית ג' כי הייתי מגויס חמישה חודשים. בחודש וחצי הראשון כמעט ולא יצאתי הביתה מלבד ל'אפטר' של 24 שעות. הגדוד שלי הוצב במקום מסוכן ומרוחק, מה שלא אפשר כניסה ויציאה לעתים קרובות".
מה היה לך הכי קשה?
"להיות זמן כה ממושך רחוק מהמשפחה. בנוסף, בעיקר בהתחלה, היינו תחת תנאים מאוד קשים. אכלנו ארוחה אחת ביום, שהינו במקום מאוד צפוף, ונאלצנו לישון על הרצפה תחת ירי בלתי פוסק של פצצות וטילי נ"ט".
איך היתה החזרה לשגרה?
"לחזור אחרי שירות מילואים ארוך מאוד, מאתגר ומורכב. בצבא אתה מרגיש יותר את הקושי הפיזי. אתה נמצא 24/7 בכוננות ודריכות, ישן בתנאים לא הכי אופטימליים עם שעות שינה די מוגבלות. במחלקה הקשיים הם אחרים. אתה חייב להיות כל הזמן מפוקס ומרוכז, מה גם שהעומס במחלקה פנימית הוא תמיד רב. אני מרגיש שניתקו אותי מהמציאות לחצי שנה ופתאום חזרתי למשהו אחר לגמרי. לשמחתי, הצוות במחלקה מאוד תומך וסובלני. הם עוזרים לי להסתגל ובאים לקראתי לעזרה בכל מה שצריך".
איפה תהיה בליל הסדר?
"החג הזה אני חוגג עם המשפחה אבל בידיעה שאני חוזר למילואים מיד אחרי. אני מרגיש שאני חייב ליהנות אף יותר במחיצתם ולא לאבד שום רגע כשאני איתם".
ליל הסדר בבסיס
מיכאל אוזונוב, אח בכירורגית ב', כבר חצי שנה במילואים בצפון: "זה יהיה החג הראשון שאני אהיה רחוק מאשתי וממשפחתי, אבל אני גאה לתרום כמה שאני יכול"
מיכאל אוזונוב (32) נשוי ומתגורר בחדרה, עובד כאח מוסמך כבר ארבע שנים במחלקה כירורגית ב'. בהכשרתו הצבאית הוא בוחן תחמושת. מעל חצי שנה שהוא מגויס למילואים באיזור הצפון. במסגרת תפקידו אחראי אוזונוב על כל נושא הלוגיסטיקה והתחמושת.
"הוקפצתי למילואים ביום השני ללחימה. בדיוק סיימתי משמרת לילה במחלקה ולאחר שעתיים קבלתי טלפון להגיע לצפון. לאור המצב אני עדיין מגויס למילואים וכרגע אין צפי לסיום. אני מקווה שבקרוב נוכל להחזיר את השקט לצפון, שכל המפונים יוכלו לחזור לבתיהם בביטחון ונחזור כולנו לשגרה המבורכת".
קראו גם:
יש מקרה ספציפי שמלווה אותך?
"כאח במחלקה כירורגית לא פעם נתקלתי במראות קשים ופציעות לא קלות. עם זאת, כשאתה רואה חיילים צעירים, שרק התחילו את החיים, יושבים על כיסאות גלגלים לאחר שאיבדו רגל או שמגיעים עם כדורים ורסיסים בתוך הגוף - אתה לא יכול להישאר אדיש לכך. באחד הימים הקפיצו אותי בחמש לפנות בוקר כשהגיע חייל שנפצע קשה מאוד בכף ידו. אני זוכר את המבט המפוחד שהיה לו בעיניים. מיד נגשתי אליו ויחד עם הצוות חיטאנו את הפצע וחבשנו אותו. לאורך כל הדרך אני אומר לעצמי לא לחשוב על המראות הקשים, הפציעות, אלא להיות מכוון מטרה ולעשות את התפקיד שלי על הצד הטוב ביותר".
איפה אתה בליל הסדר?
"החג זה אני חוגג בבסיס רחוק מאשתי וממשפחתי, חג ראשון שאני רחוק מהם וזאת הרגשה קצת עצובה אך כולם מבינים שעכשיו אני משרת את המדינה שלנו ובזכות החיזוק והתמיכה מאשתי אני עושה את השירות הכי מיטבי שאני יכול. יש לי את הזכות והגאווה לתרום מעצמי כמה שאני יכול".
