הדבר הראשון שטפסר משנה בדימוס יששכר תוהמי התחיל לעשות אחרי פרישתו לגמלאות לפני כחודש, הוא ללמוד לחיות ללא מתח וחרדות. פשוט להיות חופשי ומאושר. "לקחתי מורה פרטי שמלמד אותי לנגן על גיטרה. נוסף על כך אני עושה התעמלות ושומע הרצאות", הוא אומר. "אני זקוק לשינוי הזה כדי לצאת משגרת המתח והעשן שבה חייתי במשך ארבעים שנה". תוהמי, לשעבר מפקד תחנה אזורית חדרה-מחוז חוף ברשות הכבאות, מסכם בראיון בלעדי קריירה מפוארת.
3 צפייה בגלריה
יששכר תוהמי. "הייתי כמו קפיץ בלילות"
יששכר תוהמי. "הייתי כמו קפיץ בלילות"
יששכר תוהמי. "הייתי כמו קפיץ בלילות"
(צילום: אלעד גרשגורן)
קראו עוד:

לוחמים בדם

הוא בן 65 וחצי, נשוי, אב לארבעה וסב ל־21 נכדים. דמות מוכרת בחדרה והסביבה ובמערך כיבוי האש. לגמלאות החליט לצאת שנה לפני המועד הקבוע: "אני פורש בדיוק בשיא העשייה שלי ושל התחנה", הוא אומר. "לכל דרך יש סוף והרגשתי שהגיע הזמן לפרוש. השארתי אחריי תחנה לתפארת, לוחמי אש מהטובים במערך, מתנדבים ועובדים שרק מתגאים בהם".
בגיל שנתיים וחצי עבר תוהמי יחד עם משפחתו לחדרה, שבה גדל ולמד. אחרי הצבא למד חשמלאות ועבד בתחום. בשנת 1979, בגיל 26, שמע שתחנת כיבוי אש חדרה זקוקה לכבאים והיה הראשון שהתייצב להתגייס למערך הכבאות בעיר. "מאז שהייתי נער, נושא הכבאות תמיד משך אותי", הוא אומר. "קולות הסירנות של הרכבים עשו לי את זה. כששמעתי שמגייסים כבאים החלטתי לעזוב את העבודה כחשמלאי ולהצטרף לתחנה. התחנה הייתה באותו מקום כמו היום, ברחוב צה"ל. תחנה ישנה מאוד, עם סככה אחת ומחסן. היו רק חמש כבאיות עם חמישה כבאים. היום יש בתחנה 15 כבאיות חדישות, סולם חדש של ארבעים מטר, רכב הצלה חדש ורכב לטיפול בחומרים מסוכנים. נוסף על כך פתחתי שש תחנות משנה ובכל משמרת יש 28 כבאים מקצועיים, חוץ מהקצינים".
תוהמי התחיל ככבאי מהשורה ועשה את כל המסלול - מרדיפה אחרי שריפות ביערות, תאונות דרכים וחילוצים; דרך תפקידים של מדריך וראש צוות; קורס קצינים, חוקר שריפות וקצין ביחידה לטיפול בחומרים מסוכנים - עד שבשנת 1999 מונה למפקד תחנת חדרה. "בריאיון לפני המינוי אמרתי שאם אמונה למפקד התחנה יש לי חזון וברצוני למלא אותו עד תום. החזון הוא הקמת תחנות משנה וגיוס כבאים", הוא אומר. "בתקופה שלי פתחתי שש תחנות משנה ולראשונה נפתחו תחנות ביישובים הערבים. גייסתי כבאים גם מהמגזר הערבי והייתי הראשון שגייס לוחמות אש.
"תחנת חדרה היא תחנה חריגה בכוח האדם שלה", הוא ממשיך. "יש בה לוחמי אש בדם ובנפש, שכל מטרתם היא להציל חיי אדם. הם השתתפו באירועים קשים, חירפו את נפשם, פעלו יד ביד במשך 24 שעות והיו חוזרים מפויחים, אבל תמיד היה להם סיפוק רב. הם עבדו ברוח המפקד, כאשר אני תמיד איתם בשטח, לוחם איתם, מלווה וגם מעיר כשצריך".

האסון והטראומה

הוא טיפל באלפי אירועים: שריפות, פיגועים, תאונות דרכים ועוד. "פגשתי מתים ופצועים, שריפות מבנים, תאונות דרכים קשות, רגליים קטועות, מחזות מזעזעים של איברים על הכביש", הוא מספר. לדבריו, אסון שריפת הכרמל היה האירוע הקשה והטראומתי ביותר בקריירה שלו. "זה מלווה אותי עד היום", הוא אומר. "בכל לילה כשאני שם את הראש על הכר אני מתחיל לחשוב עליו. הטרגדיה של הנספים ובני משפחותיהם, האנשים שנשרפו חיים בתוך אש התופת, מלווה אותי. תמונת האוטובוס של הצוערים עדיין חרוטה לי בראש. קראתי את דו"ח מבקר המדינה על השריפה כמה פעמים והוא היה בשבילי ספר תורה".
3 צפייה בגלריה
אסון הכרמל. "ראיתי סופת אש עולה לכיוון הבית"
אסון הכרמל. "ראיתי סופת אש עולה לכיוון הבית"
אסון הכרמל. "ראיתי סופת אש עולה לכיוון הבית"
(צילום: גיל נחושתן)
השריפה שאירעה בדצמבר 2010, חג החנוכה, באזור יערות הכרמל תפסה את תוהמי ביום עיון למפקדי תחנות. "השריפה התחילה בגזרת תחנת חיפה ומפקד התחנה שהיה איתי ביום העיון עזב אותנו", הוא נזכר. "יותר מאוחר הסגן שלי אמר לי: 'תוהמי, כדאי שתבוא, האש מתקרבת לבית אורן'. עזבתי וטסתי לשטח, כאשר בדרך התחלתי לארגן שופלים וציוד כבד. הגעתי לשטח חמש דקות אחרי שאוטובוס הצוערים נלכד בתופת. התחלתי לצעוק 'מה עושה אוטובוס כאן, מי נתן לו להיכנס'. חשבתי שמדובר באוטובוס ריק ולצערי אמרו לי שהאוטובוס מלא נוסעים".
על אסון הכרמל: "מה שראיתי הוא קשה לתיאור. אנשים שרופים, מפויחים, מפרפרים. למרות האסון הכבד והרעש מסביב הרגשתי ברגע הראשון דממה. אני רואה את הכבאים שלי לוקחים את האלונקות ומפנים גופות כמו חברה קדישא, כשהם בוכים והמומים"
תוהמי ממשיך: "ירדתי לכיוון האוטובוס ומה שראיתי הוא קשה לתיאור. מראות מזעזעים שלא כל בנאדם יכול לעמוד בהם. אנשים שרופים, מפויחים, מפרפרים. למרות האסון הכבד והרעש מסביב הרגשתי ברגע הראשון דממה. אני רואה את הכבאים שלי לוקחים את האלונקות ומפנים גופות כמו חברה קדישא, כשהם בוכים והמומים. ברקע אני רואה סופת אש עולה לכיוון הבתים של בית אורן ומתפשטת לכיוון ניר עציון. באותו רגע היה פקק ענק, הקליטה נעלמה ומערך הקשר קרס. השארתי את סגני עופר יצחק בשטח והצלחתי להגיע לגבעה גבוהה כדי שיהיה לי קשר. פתחתי חפ"ק ולקחתי פיקוד על האירוע. התחלתי לגייס תגבורות כמעט מכל מערך הכיבוי בארץ. במשך שלושה ימים לא עצמתי עין ולא עזבתי את המקום. ידעתי את גודל האסון ולא עזבתי את הלוחמים שלי".
לדברי תוהמי, הגרוע מכל אירע כאשר הגיעה שיחת טלפון מהחפ"ק הראשי והוא נשאל אם יש לו נער מתנדב בשם אלעד ריבן. "התחלתי לבדוק, ובסוף התברר שאין לי מתנדב בשם הזה. לצערי הרב, תוך כדי, הכבאים מצאו את אלעד בין הקורבנות".
האם מערך הכבאות הארצי ערוך היום לטפל באירוע מסדר הגודל של אסון הכרמל?
"מאז האסון המצב השתנה לטובה, כאשר הוסקו המסקנות והופקו הלקחים. נרכשו עוד מטוסי כיבוי, גויסו עוד לוחמי אש, נרכש ציוד מתאים ומתקדם, יש בית ספר לכבאות והמבנה הארגוני של המערך השתנה. המצב היום טוב יותר ומאפשר להתמודד עם כל אירוע".
3 צפייה בגלריה
אסון האמוניה. "ראש המשמרת אמר 'יש לנו כבאים לכודים'"
אסון האמוניה. "ראש המשמרת אמר 'יש לנו כבאים לכודים'"
אסון האמוניה. "ראש המשמרת אמר 'יש לנו כבאים לכודים'"
(צילום: גיל נחושתן)
תוהמי מספר כי "הגרוע מכל עבור מפקד הוא לאבד את אחד מלוחמיו". אירוע דליפת מיכל האמוניה במפעל "הוד חפר", שאירע בשנת 2014, גבה את חייו של רב סמל סאמר עסלי ז”ל בן ה־34, תושב כפר קרע. האירוע נחשב לאחד האסונות הגדולים של התחנה. האירוע החל עם הידיעה על דליפת אמוניה ממיכל במפעל "הוד חפר", בגזרת תחנת נתניה. "ביקשו סיוע מחדרה, ומאחר שיש לנו רכב של חומרים מסוכנים ויש לנו צוות מיומן, שלחנו צוות", נזכר תוהמי. "הייתה שעת לילה ואני הייתי בבית. פתאום מתקשר אליי ראש המשמרת ואומר לי 'יש לנו כבאים לכודים'. הייתה לי הרגשה שסאמר אחד מהלכודים. דיווחו לי שאכן סאמר בפנים, התחלתי לצעוק שצריך להציל אותו. אני אישית רציתי להיכנס כדי להציל אותו. לא הייתה לי חליפה. לקחתי מסכה וניסיתי להיכנס פנימה, אבל מנעו זאת ממני. לצערי הרב לא יכולנו להוציא אותו חי. סאמר היה כבאי מצטיין, היה לו עתיד מבטיח, ראיתי את הפוטנציאל שיש לו. שלחתי אותו לקורסים והוא היה יכול להיות קצין טוב. יש לו משפחה למופת ואני בקשר איתם".

טרגדיה בתחנה

בחודש מרץ 2017 התרחש עוד אירוע שזעזע את התחנה, כאשר הכבאי אסף אריה ז"ל (37), תושב חדרה, שם קץ לחייו. אריה ז"ל השתתף בפינוי הפיגוע באוטובוס בצומת מגידו בשנת 2002. "התברר כי מאז האירוע הוא סבל מטראומה. הוא שמר את זה בסוד", מספר תוהמי. לדבריו, אריה השתתף בכיבוי מבנה שעלה בלהבות באור עקיבא, ותוך כדי הבחינו הממונים עליו שהוא הפסיק לתפקד. "הוא עמד על סולם בגובה שלושים מטר ולא תפקד. פשוט מאוד לא זז ממקומו ולא הגיב. אסף היה כבאי מעולה, לכן היה מוזר שהוא לא הגיב. דיווחו לי וזימנתי אותו מיידית לשיחה. הוא נפתח בפניי ואמר 'אני לא ישן כבר כמה לילות, מראות האוטובוס מלווים אותי. כל פעם עולה לי התמונה של הפיגוע'. הרגעתי אותו ומיד זימנתי פסיכולוג של הנציבות שהיה אמור לפגוש אותו למחרת. זה היה פורים. אסף לקח את הילדים לבית הספר עם תחפושת ולאחר מכן הלך הביתה, סגר את התריסים ושם קץ לחייו. זה מקרה מאוד טרגי. מפקד שאיבד לוחם זה כמו אבא שאיבד בן. אני קיבלתי אותם לעבודה, חינכתי ועיצבתי את דמותם. כשקורה למישהו משהו אני מרגיש את זה על בשרי".
אחד הנושאים שהטרידו את תוהמי במסגרת עבודתו כמפקד תחנת חדרה הוא העסקים שפעלו ללא רישיון עסק וללא אישור כיבוי אש. "לצערי, קיימים מאות ואולי אלפי עסקים שפועלים ללא אישורים", הוא אומר. "יש המון עסקים שפועלים מתחת לבתים ואנחנו לא יודעים עליהם. יש עסקים עם בלוני גז וחומרים מסוכנים. יש רשלנות מצד הרשויות, שחייבות לעשות סדר".
על אף שחיידק הצלת החיים עדיין מקנן בו, הוא החליט לפרוש. "אלו היו ארבעים שנה של מתח, לחץ וחרדות שמא יקרה משהו", הוא אומר. "הייתי כמו קפיץ בלילות. כמעט ולא ישן. עכשיו אני הולך לישון טוב ומוקדם. מזמן לא ישנתי שעות רבות בלי שהטלפון יצלצל. עכשיו אני מרשה לעצמי לכבות את הטלפון וללכת לישון מוקדם. לפעמים אני יוצא מהבית בלי הטלפון. יש לי סיפוק אישי שהשארתי אחריי תחנה מוצלחת, השארתי מורשת ואנשים שבאמת אוהבים את המקצוע".
כל העדכונים - חדשות חדרה