"אני בוכה מול מסך המחשב"

רפי אוליאל, 65, תושב חדרה, איש חינוך לשעבר, מתגעגע לנכדים
"יום שביעי לסגר. אני שוכב לי במיטה. מנסה לתכנן משהו שייתן לי סיבה לקום ולעבור עוד יום של כלום. יש משהו מוזר בלשבת בבית. ביום הראשון, השני ואולי גם השלישי אתה נמצא במין נירוונה כזו, מספר לעצמך סיפור של כיף, של בטלה נהנתנית, מין חופש כזה שנפל לך מהשמיים, אבל זה לא באמת חופש. הכל סגור, אתה לא יכול להגיע לחוף הים, החנויות סגורות ועצם יציאתך החוצה עם רכב חושפת אותך לקנס.
רפי אוליאלרפי אוליאל
רפי אוליאל
(צילומים: אלעד גרשגורן, אסף פרידמן)
ואז מגיעה המכה הגדולה ביותר. הנכדים. אני ואשתי מכורים להם, אני חייב להסניף את הנכדים שלי כמעט כל יום. האיסור להיפגש איתם הוא באמת גזרה בלתי אפשרית. תחשבו שיש גם נכדים שממש לא מבינים את הקטע של אסור ומתחיל בכי קורע לב, לא של הקטנים אלא שלנו. זה לא מחזה כל כך אסתטי לראות אנשים מבוגרים בוכים מול מסך מחשב.
קראו גם:
לאדם הרגיל, זה שרגיל לקום בבוקר לעבודה ולחזור בערב הביתה עייף, זה עינוי סיני שמכניס אותך לאט אבל בטוח לדיכאון מתמשך. אתה מבין שאתה צריך למצוא משהו שיעסיק אותך, שייתן לך סיבה להתעורר בבוקר; כמה אפשר לראות שידורים חוזרים בטלוויזיה. הישיבה בבית מכניסה אותנו למין סיר לחץ זוגי, ניסוי בתנאי מעבדה. אתה בודק כמה זמן יקח לך להחליט שזהו, אני לא יכול יותר ולחפש לעצמך מוצא מהפלונטר האכזרי הזה שהוטל עלינו".

"הפכנו לאנשים מבודדים"

ד"ר אנאבל פרידלנדר, 54, תושבת זכרון יעקב, מרצה באוניברסיטת תל אביב ומכללת "גורדון" בשיטות מחקר וסטטיסטיקה, מתגעגעת לסטודנטים
"הקורונה תפסה אותי בתחילת הסמסטר השני של שנת הלימודים הקודמת. קיבלתי הודעה להפסיק את הלימודים בכיתות הרגילות ולעבור ללמד דרך ה'זום'. למזלי הטוב הייתה לי היכרות מוקדמת עם ה'זום', דבר שהקל עליי.
30 שנה אני מרצה ומעולם לא תיארתי לעצמי שנגיע למצב הזה שאלמד סטודנטים שאני לא מכירה אותם באופן אישי. תמיד הכרתי את הסטודנטים שלי מקרוב. בשנה שעברה הסטודנטים הכירו אחד את השני מהסמסטר הראשון ואני הכרתי אותם. השנה אני הולכת ללמד סטודנטים שאני לא מכירה ולא רואה. זה לא קל ואף עצוב לא לפגוש את הסטודנטים.
ד"ר אנאבל פרידלנדרד"ר אנאבל פרידלנדר
ד"ר אנאבל פרידלנדר
(צילומים: אלעד גרשגורן, אסף פרידמן)
גם הם עצמם לא מכירים אחד את השני ולכן אני הולכת לתת להם בתחילת השיעור עשר דקות שישוחחו אחד עם השני, כדי שיכירו. המצב הזה הופך אותנו, כמרצים, לסוג של אנשים מבודדים, רחוקים מהאוניברסיטה. כל הזמן יושבים בבית והקשר שלנו הוא רק דרך המסך.
לפני כמה חודשים לקחתי את הבן שלי לרופא בחיפה ופתאום אני רואה קולגה שלי, וכל כך הייתי שמחה כשנופפתי לה לשלום מרחוק. לא ראיתי אותה כמעט תשעה חודשים. מאז תחילת המגפה אני שומרת על ההנחיות וכמעט לא יוצאת מהבית, למעט לדברים חיוניים. אני מפצה את עצמי בפעילויות התנדבותיות למען הקהילה. המפגש עם אנשים פנים מול פנים הפך למשהו מוזר. העבודה בבית מאוד מציקה. לא מרגישים שנמצאים בעבודה. קודם הבית היה יכול להפריע לקריירה, היום הקריירה מפריעה לבית. כאישה עובדת וגם כאמא אני ממלאת שני תפקידים בבית, וזה דבר לא קל".

"הבדידות מעיבה על שמחת חיינו"

טובה ורוני ביסטריצר, בני 65 מחדרה, מתגעגעים למשפחה ולחברים
"לפני כחצי שנה הגיחה למדינתנו מגפה כמותה לא ידענו מעולם. כדי להעצים את הבשורה היא נקראה קורונה, קרי כתר, לרמוז על היותה נישאת, מתנשאת ומאפילה את כל שגרת חיינו.
"בעקבות בואה של הקורונה למדנו על בשרנו וחווינו דברים לראשונה בחיינו (65 שנים), סגר ועוצר כמו במשטרים רודניים למיניהם, מבודדים בבית מכל אדם, רחוקים ממשפחה ומחברים. מחיה חברתית מחנכים אותנו להיות מרוחקים ומתרחקים, עוטים מסכות כך שקשה לזהות ולא רואים או מבינים את הבעות הפנים.
טובה ורוני ביסטריצרטובה ורוני ביסטריצר
טובה ורוני ביסטריצר
(צילומים: אלעד גרשגורן, אסף פרידמן)
"הקושי של הבדידות מעיב על שמחת חיינו. הריחוק מהילדים והנכדים, שנאסר עלינו לראותם. הצעירים בנכדים מתקשים להבין לאן נעלמו סבא וסבתא וממאנים לשוחח עימנו ב'זום' המנוכר.
"חדר הכושר שנסגר בפנינו מונע את הפעילות הגופנית המומלצת והמפגש החברתי עם חברות, שבסיום השיעורים נהגנו לשתות קפה יחדיו.
"אנחנו עברנו לחדרה לפני כשמונה שנים. אחותי בת ה72 ומרבית חברינו גרים בראשון לציון וגם בהקלות הסגר לא נפגשנו, מהחששות והפחדים פן נידבק או פן נדביק. כשהפנמנו את המצב החדש הבנו שעלינו למצוא דרכים לשמור על עצמנו מצד אחד, אך להמתיק את הגלולה המרה מהצד השני. וכך מצאנו יתרונות ופתרונות למצב שנכפה עלינו:
"את חדר הכושר החלפנו באימונים מול המרקע ובהדרכה ב'יוטיוב'. את ההליכה ברחבי העיר או בטבע החלפנו בהליכה בסיבובים במרפסת. לשיפור המורל ומצב הרוח מקשיבים למוסיקה שמחה ומדי פעם פורצים בריקוד פרוע.
"מיד בתחילה הבנו את פוטנציאל העלייה במשקל והחלטנו שיהיה הפוך (גוטה), נרד או לפחות נשמור על מה שיש... וכך היה.
"נהנים מהבדיחות שרצות ברשת, מהרצאות מעשירות ידע, מבינים את הסיכונים של שקיעה בדיכאון ואיך להימנע מדכדוך ומהתדרדרות במדרון הפסיכולוגי. פועלים לעבור בהצלחה את מבחן הזוגיות 24/7 כהכנה לתקופת הפנסיה הממשמשת ובאה. כמו כולם, ממתינים בקוצר רוח לסיום הסגר ולאפשרות להתאחד עם הבנות והנכדים הרחוקים, שדואגים ומתגעגעים לחיבוקים ולמאכלים של סבתא".
לכל העדכונים - חדשות חדרה