מיד עם סיומה של מלחמת ששת הימים מצא עצמו יהונתן כרמלי (86) תושב כרכור, כחלק מצוות מפיקי הנפט של חברת "נתיבי נפט" באבו רודס, שטח שישראל כבשה בשנית בעת המלחמה.
במשך שמונה שנים, עד להחזרתה של אבו רודס למצרים ב-1975, הפיקו העובדים בשלהבת, "עיר הנפט" שהוקמה באזור 32 מיליון טונות של דלק לאספקה עצמית של המדינה. הפרויקט כונה על ידי רבים "נס פך השמן השני".
במלחמת יום הכיפורים, על כרמלי הוטלה המשימה לסגור את השיברים מעל הבארות הימיות מחשש להפגזות. "לא היינו חיילים אבל אולי בעצם היינו", הוא מספר. "הייתה לנו מעין גאוות יחידה, רוח חלוציות ואחוות חברות ועבודה וכולם עבדו במסירות ובדבקות, למען אותה המטרה".
אל העבודה במה שנראתה אז כאחת המשימות החלוציות והבוערות של המדינה, הגיע באקראי, במהלך טיול בסיני. "למדתי בבית הספר בסמ"ת בחיפה ומשם גויסתי לחיל הים", הוא משחזר. "אחרי כשלושה חודשים של קורסים שלחו אותי עם עוד חמישה תלמידים מהכיתה להביא את המשחתות 'יפו' ו'אילת' מאנגליה. היינו בוגרי שמינית ומאחר והייתי מכונאי דיזל ובאוניה היה גנרטור דיזל בריטי שלחו אותי. גם עשיתי מילואים על האונייה עד מלחמת ששת הימים. אח"י אילת הייתה הבית שלי. בתום מלחמת ששת הימים עשיתי טיול בסיני והגעתי לאבו רודס במפרץ סואץ. היה שם מחנה עבודה של תעשיית הנפט ובשער פגשתי מישהו שהכיר אותי מהאוניה. הוא שאל אם אני זוכר את מנוע הדיזל כי יש לו פה אחד שהם לא מצליחים להניע. אחרי יומיים של ניסיונות, הצלחתי ובעקבות זאת ניגש אליי מנהל שדה הנפט ושאל אם ארצה לעבוד אצלם. הוא הציע לי 50 לירות ביום, אז זה היה הון. הסכמתי מיד וויתרתי על הטיול".
אט אט התקדם כרמלי בסולם התפקידים עד שמונה כאחראי על הפעלת 20 הבארות הימיות כשעל היבשה היו מאה משאבות. ואז הגיעה מלחמת יום הכיפורים, שנחתה, כמו על המדינה כולה, גם על שדות הנפט באבו רודס בהפתעה.
"הפציצו את השדה ביבשה", מספר כרמלי. "קיבלתי הוראה עם לילה לצאת לים ולסגור את כל הבארות. צריך היה לעלות על פלטפורמה ולסגור שיבר של כל אחת מהבארות. סירה לקחה אותי מבאר לבאר וככה עבדתי שעות עד שבשעה 3:00 לפנות בוקר סיימתי לסגור את כולן. כשעדכנתי את השדה, אמרו לי: 'אל תחזור, יכול להיות שעל המזח יש אנשי קומנדו מצריים. תישאר בים עד אור ראשון ונודיע לך מתי לחזור'. היו לנו קצת נזקים בשדה מההפצצות שלהם. אחר כך מצאנו פצצה שנכנסה לאחד ממיכלי הנפט ולא התפוצצה. היו נזקים גם מהליקופטרים שלהם. למחרת, בתשע בבוקר, חזרנו למחנה".
עם חזרתו הבין כי בשל המלחמה מתבצע פינוי של המחנה כולו. כרמלי סירב להשלים עם הבשורה: "אמרתי למנהל המחנה: 'אני לא רוצה לנסוע הביתה. מה יקרה אם תהיה פה מלחמה? מי יודע כמוני איזה שיברים לסגור ואיזה צינורות לפתוח?' הוא אמר לי 'סע הביתה, אני אשאיר בעל מקצוע'. אני אמנם נסעתי, אבל לא הביתה, אלא ישירות למשרדי חברת 'נתיבי נפט' בתל אביב שהפעילה את שדות הנפט ודרשתי מההנהלה להחזיר אותי לשדה. אמרתי להם: 'אם יהיו טנקים ומלחמה שם מי יודע כמוני לסגור ולתפעל את הצנרת?' הרגשתי שביטחון השדה על הכתפיים שלי. הייתה לנו גאוות יחידה כזו כי היה לעם ישראל נפט על מגש של כסף. בהנהלה קיבלו את דבריי, נתנו לי רכב ואמרו לי 'קח איתך עוד ארבעה אנשים ותרדו לשדה דרך שארם א-שייח' וכך היה".
כרמלי ממשיך: "בדרך כשנסענו מהמחנה למזח הייתה תאונת דרכים בין טנדר שלנו לטנדר צבאי ועצרנו לראות אם אפשר לסייע. ליד אחד הפצועים שכב קלצ'ניקוב עם שתי מחסניות ואמרתי לעצמי 'יהונתן כרמלי, אתה יוצא לים בעת מלחמה ואין לך נשק'. לקחתי את הרובה ולא אמרתי לאף אחד, עד שהחזרתי אותו בתום המלחמה. זה הנשק היחיד שהיה לי במשך כל הזמן הזה ולמזלי לא נזקקתי לו בסופו של דבר".
במשך פעילות קידוח הנפט באבו רודס, ביקרה במקום צמרת ההנהגה הישראלית ובתוכה גולדה מאיר ויצחק רבין, שהגיעו להתפעל מהתופעה החריגה של הפקת נפט ישראלי.
בחוברת "שלום לך אבו רודס", שהפיק ועד העובדים עם עזיבת האתר בשנת 1975 תוארה התקופה כנס פך השמן השני: "מדינת ישראל של 1967, אי צחיח של נפט בליבו של האזור הטובל ומשתכשך בבארות נפט, והימים ימי מלחמת ששת הימים. הודעות דו"צ אינן מצליחות להדביק את קצב התקדמות האוגדות. הרב גורן עושה ימים כלילות להיות בכל מקום.. העם כולו זוכה לשעתו היפה ביותר ואיש ושמו מוטי פרידמן דור שישי בארץ, סובב בתוך כל זאת ומבקש אישור, ממקורות ממשלתיים וצבאים לחדש את נס פך השמן. כשהגיעו ראשוני הישראלים לאבו רודס והחלו בהפקת הנפט והזרמתו לישראל ערכו בינם טוטו אבו רודס. כלומר: כמה זמן יישארו במקום עד להחזרה? הניחושים נעו בין שנה אחת והנה חוזר הנס ובמקום שנה אחת זרם הנפט לארץ שמונה שנים".
אלא שאחרי שמונה שנים של זהב שחור, בשנת 1975 הוחזרה אבו רודס למצרים. קצת קודם לכן, נשלח כרמלי על ידי החברה, ללימודים בטקסס. כששב גילה שהעבודה בשדה מופסקת והשטח מוחזר למצרים. "אבו רודס זו התקופה שעשתה לי את החיים וגם פרצה לי את הדרך לעבודה בתחום בכל העולם", הוא מספר. "הייתי מאוד גאה, הרגשנו שאנחנו במשימה חשובה ולכולנו היה קשה להיפרד ממנה. מה גם שתוך כדי עבודה היו גם המון חוויות והווי. זו הייתה ממש עיר שהתגוררנו בה. הייתי יוצא אחרי העבודה לים, עם סירה, תופס דגים גדולים. חלק אכלנו וחלק הייתי מקפיא בבית הקירור. לפני יציאה הביתה הייתי עובר בנגריה, פורס אותם ומביא הבייתה. העבודה הייתה במתכונת של 10 ימים שם וחמישה בבית. בעוד לי היה כיף עצום, לאשתי היה קצת קשה. אבל בשלב מסוים אשתי ובנותיי (למעט אחת) הצטרפו אליי ואשתי תפקדה שם כגננת".
בחוברת "שלום לך אבו רודס", ספד ד"ר צבי דינשטיין יועץ הממשלה לענייני נפט ואנרגיה, לאתר שחזר לידי המצרים: "ביום האחרון של נובמבר 1975 העברנו מידינו את שטח אבו רודס וזאת לאחר שהייה במקום מאז יוני 1967. היסטוריה בזעיר אנפין, אך רבת מעללים. ציבור עובדים שגויס להפעלת שדות הנפט היבשתיים והימיים של אבו רודס על כול תחכומם ומורכבותם, השתלט על המלאכה ויכל לה. קומץ הראשונים שהגיעו למקום בתום מלחמת ששת הימים, עשה זאת במסירות כאילו הייתה זו מלאכת קודש... הממשלה החליטה על החזרת השטח. ציבור העובדים הממושמע, השלים תוך תקווה ואמונה שאכן יצעידנו הדבר בדרך לשלום.. מי ייתן ולא נתאכזב".
עם החזרת אבו רודס, כרמלי קיבל הצעת עבודה בתחום מאיראן ועבד שם במשך שלושה חודשים. אחריה קיבל הצעה מ"נתיבי נפט" לעבוד בשארם: "קדחנו שם שנה ומצאנו נפט. אחר כך עבדתי בחברה בסנגל שהיה לה שדה נפט גם באנגליה ועבדתי קצת בסנגל וקצת באנגליה. משם עברתי לעבוד בגמביה, בבנון ובקזחסטן. אבל ללא ספק התקופה היפה בחיי היתה באבו רודס. נשארתי בקשר עם כמה חברים, אחד אפילו הצלחנו להביא לכרכור. לפני שש שנים היה מפגש מרגש של החברים משם, אותה אחוות חברים שמלוכדת בעוצמת העבודה. כולם עבדו כמו בקיבוץ ביחד למען אותה המטרה".
קראו גם:
הוא אב לארבע בנות, סב לעשרה נכדים ויש לו שני נינים. הוא נולד בקיבוץ משמרות להורים שברחו מגרמניה. את הקיבוץ עזבו מיד לאחר לידתו ובנו את ביתם בשכונת תל שלום בכרכור.
בביתו של כרמלי בכרכור יש שלל מזכרות ותמונות מתקופת אבו רודס. לפני כשנה התאלמן, כשאיבד את אורנה אשתו ז"ל למחלה קשה. "מדי יום אני הולך למועדון ותיקים. יש לנו שם שלל הרצאות ופעילויות ובחנוכה היה 'ערב משאלות'", הוא מספר. "כשלקחתי את המיקרופון הצגתי את עצמי ואמרתי שהתאלמנתי והמשאלה שלי היא למצוא חברה. חודש לאחר מכן, באותו האולם, שוחחתי עם המרצה, כשנתקלו עיניי בארבע עלמות חן באחד השולחנות. מבטי נפגש בעיניה הכחולות של אחת מהן. ניגשתי לשולחנן, הצגתי את עצמי ושאלתי אותה 'תרצי להיות חברה שלי?' היא הסתכלה עליי ואמרה 'כן'. שמה פלה לוין (78) ואף היא אלמנה. היא מושבניקית מניר ישראל על יד אשקלון. לפני כשנה סגרה את המשק שלה שם והגיעה לכרכור לגור ליד בנה. אישה מקסימה ויסודית. לי יש קלנועית והיא מסיעה אותי ברכב שלה".
