סוף עידן: אחרי 52 שנים בתיכון חדרה מהן 39 שנים כמנכ"ל עמותת בית הספר תיכון חדרה, ד"ר אריה לוקר פורש לגימלאות. אין איש שמזוהה יותר עם בית הספר הוותיק בחדרה מלוקר.
"לא היה יום בעשרות השנים שלי בבית הספר בו לא נהניתי מכל רגע ולכן הפרידה היא מאוד קשה", הוא אומר. "הרי איש לא אמר לי 'לך הביתה', אבל חשבתי שהגיעה העת וצריך לגדל דור חדש".
תחילת דרכו של לוקר במערכת החינוך הייתה במהלך לימודיו לתואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטה בבאר שבע. "תוך כדי הלימודים לתואר, לימדתי בבית הספר עירון, אחר כך עברתי ללמד ביולוגיה, פיזיקה וכימיה בתיכון חדרה", הוא מספר. לדבריו, ההתאהבות שלו בתיכון חדרה הייתה מיידית: "כשלמדתי לתואר ראשון קיבלתי מלגת לימודים ממשרד החינוך ובתמורה התחייבתי להיות מורה בכל אזור בארץ שישלחו אותי. אחרי כמה שנים הייתי צריך לפרוע את השטר ומשרד החינוך ביקש שאלמד בבית שאן. אלישיב אורן שהיה מנהל בתיכון חדרה, ביקש שאשאר בתיכון ולכן מימן את ההתחייבות שלי למשרד החינוך. כשהתחלתי ללמד בבית הספר בשנת 1972, הוא היה קטן מאוד, ארבע כיתות בשכבה בסך הכול. הכרתי כל תלמיד. זה היה בית ספר שהגיעו אליו רק תלמידים בעלי יכולת לסיים תעודת בגרות. היה לי קשר עם תלמידים שקיים עד היום. אני זוכר את כולם והייתה לנו אמונה שהם חבר'ה נהדרים שידענו שיגיעו רחוק ובאמת תלמידנו מכהנים בעמדות מפתח בארץ. אני בעיקר זוכר את בוגרינו שנפלו במערכות ישראל. מדובר ברשימה ארוכה וגדולה".
אחרי שנים בהן שימש מורה מוערך, קיבל הבעת אמון נוספת מצד אורן: "בשנת 1984 כשסיימתי את הדוקטורט, אורן פנה אליי וביקש שאקח על עצמי את ניהול בית הספר, כי הוא רצה לפרוש לגמלאות. בית הספר מנה אז כ-400 תלמידים. הייתה לי הזמנה לעשות פוסט דוקטורט בארצות הברית, ככה שהיו לי לבטים מאוד קשים אם להמשיך בלימודים או לעבור לניהול בית ספר. הייתי אז בן 36, ובסופו של דבר שמעתי בעצת אבי שאמר לי: 'עד היום למדת והתקדמת, יש לך שלושה ילדים מתוקים בבית וצריך לדאוג להם'. זו הייתה עצה טובה. לקחתי אותה בשתי ידיים ובאמת נהניתי מכל רגע בבית הספר".
אילו אתגרים עמדו בפניך?
"בבית הספר לא הייתה אפילו גדר. לא היה ציוד לימודי ולא מבנים, בוועדת הקבלה שלי לתפקיד, הצהרתי שאעשה שני דברים: אשמור על רמת הלימודים הנהדרת שיש בתיכון חדרה ואהפוך אותו לבית ספר גדול ויפה. אני מביט אחורה בסיפוק רב. גם היום בתיכון חדרה רמת הלימודים היא כזו שלא מוצאים בהרבה מקומות ויש לנו שני קמפוסים יפים ומתוחזקים עם אולם ספורט שלנו, שהשגתי תרומה יפה כדי לבנותו, אולם רינה שני, כיתות לימוד, ציוד. במשפחה קוראים לי 'ההורדוס של תיכון חדרה' כי בניתי הכול".
באמצע שנות התשעים, התרגש שינוי גדול על בית הספר. הוא פתח את שעריו לכול והתחדש במגמות פורצות דרך. "השינוי חל ביום שחדרה עברה לחטיבות ביניים", מספר לוקר. "הייתה דילמה מאוד קשה בעמותה אם להישאר עמותה אליטיסטית או להצטרף למדיניות משרד החינוך של חטיבות ביניים. אני יודע שיש ביקורת בציבור על חטיבות הביניים, אבל אני חושב שהן עשו פלאים לתלמידים. אם אני משווה את העבודה הרצינית בחטיבות הביניים לבית ספר יסודי, זה עולם אחר. בזכות חטיבות הביניים אחוז התלמידים שניגשים לבגרות גבוה יותר. גם פתחנו כיתות ומגמות בתחומים נוספים כמו: תיאטרון, מחול וספורט כדי לאפשר לתלמידים רבים למצוא את מקומם בבית הספר ויש תוצאות - מעל 90 אחוז הצלחה בבגרות. הרבה בזכות צוות מורים נהדר שקיים כאן".
האתגר המרכזי כיום הוא האלימות הגואה בקרב בני הנוער?
"רבים משווים בין התלמידים של פעם לאלה של היום ואני חושב שגם היום יש לנו נוער מצוין. נכון, הם חשופים יותר לפיתויים מבעבר, אבל אם מסבירים להם שבית הספר במקום הראשון ומקפידים על סדר ומשמעת - מגיעים להישגים. יש לנו חומר אנושי נהדר. חלק מתפתחים אחרי בית הספר ומגיעים להישגים גדולים. בעיניי, חלק גדול מתופעות האלימות שאנחנו רואים היום אצל הנוער היא תולדה של תקופת הקורונה. זה נוער שגדל בתקופה נוראית של ימי הקורונה, שלא הייתה מערכת חינוך וגם להורים היה קשה מאוד להחזיק את הילדים בבית. הם חזרו אלינו הפוכים לגמרי. שכחו מה זה לשבת ללמוד, והיה קשה מאוד להכניס אותם חזרה למסלול של רצינות. הפגיעה בדור הזה היא מאוד קשה".
לוקר היה ידוע כמנהל ששם דגש רב על ערכים כמו אהבת הארץ. "אחת המטרות המרכזיות שלי תמיד הייתה לחנך את התלמידים לאהבת ישראל, להביא לשירות משמעותי שלהם בצה"ל ולהחדיר בהם ערכים של תרבות ודרך ארץ", הוא מסביר. "תעודת הבגרות מאוד חשובה, אבל יש משקל רב גם לערכים. אני למשל מחזיק כאן את מקצוע השל"ח, בניגוד להרבה בתי ספר. אצלנו לומדים של"ח גם בכיתה י'-יב' כי אני חושב שזה אחד המקצועות החשובים במערכת החינוך וחבל שמשרד החינוך לא מחייב את כל בתי הספר ללמד את המקצוע הזה. התלמידים יוצאים החוצה ולומדים להכיר ולאהוב את הארץ ולא לחפש פתרונות מעבר לים".
לוקר ממשיך: "אלפי בוגרי בית הספר, שחוזרים לחדרה הם העדות הטובה ביותר לעבודה החינוכית שנעשתה בתיכון חדרה ולא רק שלי. היו לי תמיד מנהלי חטיבות נהדרים ונהדרות שעבדו איתי. צוות מורים שצריך להוריד בפניהם את הכובע, חברי עמותה שתמיד תמכו ועמדו מאחוריי וראשי עירייה שדלתם הייתה תמיד פתוחה בפניי והושיטו לנו עזרה גדולה. זה דבר מאוד חשוב בכדי לקיים ולהחזיק עמותה שתקציבית בנויה רק על תקציבי משרד החינוך. כמעט 40 שנה בלי לפשוט רגל, אני מרגיש שאני יכול להיות מרוצה ממה שעשיתי".
קראו גם:
מי שנכנסה לנעליו הגדולות של לוקר היא אשת החינוך רויטל מינג'רסקי, שכמו לוקר גם היא החלה את דרכה כמורה לביולוגיה. "רויטל היא בוגרת תיכון חדרה", אומר לוקר. "היא הייתה מורה לביולוגיה, ומיניתי אותה למנהלת חטיבת הביניים במרכז העיר, שם עשתה עבודה נהדרת במשך עשר שנים. גיליתי אצלה רצון להתקדם ולהתפתח ולכן חשבתי שהיא תעשה עבודה נהדרת, בלשמור על פנינת החינוך הזו שנקראת תיכון חדרה".
היעד הבא של לוקר הוא מקום במועצת פרדס חנה-כרכור.
"אני עדיין פוחד מהגמלאות, פוחד ממש, אבל כרגע אני עוד די עסוק, כי הצטרפתי לסיעת 'אזרחים ותיקים' בפרדס חנה בראשות נחום גנצרסקי", הוא מספר. "אני מאייש בה את המקום השני ומקווה שנצליח. כשניכנס למועצה, אקח על עצמי את נושא מערכת החינוך, בפרדס חנה. הפרישה לגמלאות גם אפשרה לי יותר זמן עם המשפחה, שזה הדבר הכי יקר וחשוב לי. גם כשעבדתי יום ולילה בתיכון חדרה, על המשפחה לא ויתרתי. דאגתי ששלושת הבנים שלי יתגוררו כאן, תשעת נכדיי החמודים נמצאים אצלי כל יום וכל המחמאות הן לאשתי יונה, שדי ויתרה על הקריירה שלה בשביל הקריירה שלי והיא הייתה בחזית עם הילדים ועשתה זאת באהבה רבה".
