גיא זך, 37, מכרכור, בסך הכול רצה לעשות את הטיול הגדול אחרי הצבא, בגיל קצת יותר מאוחר. אלא שהוא מצא את עצמו בהתרחשות שלא הייתה מביישת סרט הוליוודי.
זה קרה בשנת 2015. בגיל 30 יצא זך לטיול בן חודשיים בלאוס ובנפאל. ביום האחרון של הטיול פקדה את נפאל רעידת האדמה הקשה ביותר בתולדותיה, שלוותה גם במפולת שלגים וסלעים. זך מצא עצמו במשך חמישה ימים במשימת הישרדות אמיתית, בתנאי מזג אוויר קיצוניים ובמערכות חברתיות קיצוניות. במטרה אחת: לשרוד.
את חמשת הימים הללו הוא מתאר כמלאים בתעצומות נפש ויופי רב מחד ובתהומות של כיעור אנושי מאידך. בשנים האחרונות הוא מרצה על סיפורו מלא התקווה ומעורר השראה בפני קהלים שונים. בשבוע הבא, ב-15 בדצמבר הוא יעשה זאת גם במוזיאון "החאן" בחדרה.
בין חיים ומוות
רעידת האדמה בנפאל התרחשה ב-25 באפריל 2015 ובמהלכה נהרגו למעלה מ-9,000 בני אדם ונפצעו 22 אלף. הרעידה לוותה בסדרת רעידות נוספות ונרשמו נפגעים גם בטיבט, בנגלדש וצפון הודו.
הכול התחיל כשלקראת גיל 30 זך ("נשוי ומצפה") שעוסק באומנויות הבמה, בקולנוע ובכתיבה, החליט לעזוב הכול ולטוס בגפו לטיול בן חודשיים '"אחרי הצבא". "עזבתי הכול וטסתי ללאוס. כי אחרי הצבא ישר התחלתי ללמוד ככה שלא יצא לי לעשות את הטיול הזה", הוא מספר. "רציתי לפגוש את עצמי לבד, בטבע, בסביבה לא מוכרת. הייתי שבועיים בלאוס, אחר כך טסתי לנפאל. כמעט חודשיים טיילתי לבד ורגע לפני שהייתי אמור לחזור הביתה תפסה אותי רעידת האדמה. כבר הגעתי לטרק האחרון שלי ברכס יפהפה עם שבעה כפרים בתוכו. הוא מתחיל בנוף מאוד צר וככל שמתקדמים בו, הנוף נפתח לרכסים יפים מושלגים וגבוהים. סוג של עמק שהולך ונפתח. המסלול לא מעגלי, כלומר כשמסיימים אותו צריך לחזור חזרה. הרעידה תפסה אותי בחלק העליון ביותר של הטרק. ממש בסופו".
זך ממשיך: "זה תפס אותי בגובה 3,700 מטר. התכנון היה לאחר הגעתי לכפר לנוח קצת ואז לצאת לקטמנדו ברגל ומשם לטוס הביתה. הגעתי לשם ובמהלך שהייתי בכפר בתאריך 25/4/2015 התחילה שרשרת אירועים מטורפת ששינתה את חיי. זה התחיל ברעידת אדמה שהובילה למפולת שלגים ומאותו הרגע התחיל מסע הישרדות בין חיים ומוות. הנקודה בה נמצא הכפר היא נקודה שיש אליה רק דרך גישה אחת והיא לכיוון קטמנדו".
ביום של רעידת האדמה אמור היה זך לרדת בחזרה עם סיום הטרק. אלא שלמזלו הוא החליט להתעכב ולא לרדת מיד. "קמתי בחמש בבוקר, פתחתי חלון ראיתי שלא רואים כלום מבחינת מזג אוויר, הכול היה לבן וגם הרגשתי לא כל כך טוב, אז החלטתי לדחות את זה למחר", הוא מספר. "משהו בתחושת הבטן כנראה עיכב אותי. לו הייתי יורד כפי שתכננתי כנראה הסוף היה אחר. זו הייתה ההצלה הראשונה שלי. בשעה 11:00 ירדתי לחדר האורחים וזו הייתה ההצלה השנייה שלי, כי זמן קצר לאחר מכן התרחשה הרעידה. בחדר שלי בגסטהאוס הגג קרס על המיטה. כך התחיל המסע למטה למה שהיה הכפר לאנגטאנג, שם אמורה הייתה להיות הצלה, מסוק, מרפאה ותקשורת".
זו הייתה הרפתקה רצינית: "את המסע למטה ללאנגטאנג התחלתי לבד, רציתי לחזור. בצבא הייתי מדריך חובשים וניצלתי את הידע לטפל בפצועים בדרך. טיפלתי שם ביותר פצועים מאשר טיפלתי בכל חיי. מצאתי עצמי מטפל, מסייע, מציל. בדרך למטה גם חברתי לעוד 12 ישראלים, וכשהגענו למטה יחד עם התיירים האחרים שהיו שם התברר לנו כי לא נותר כלום בכפר והוא נמחק לגמרי, חוץ ממבנה רעוע אחד. ושם שרדנו חמישה ימים בקור קיצוני. אין אוכל ומים, אין תקשורת, קשה לתאר את הכאוס והלחץ ששררו במקום. אנשים איבדו בתים, תיירים בלי תקשורת, היו הרבה פגיעות, וזה היה סיר לחץ של יחסי אנוש. היו הרבה מצבי חירום, רגעים של אלימות, סביב מי עולה למסוק קודם או בכלל. ארבע שעות לתוך האירוע וכבר חוויתי רעידת אדמה, מפולת שלגים, התדרדרות אבנים, מתה לי פצועה בידיים וראיתי התנהגות אנושית במצבי קיצון על כל רבדיה על היופי והכיעור שבה".
אלו רגעי יופי וכיעור הכי זכורים לך?
"סחבנו פצועה שמצאנו בדרך ובעצמנו היינו במצב גרוע. לא ידענו אם המקום שאליו אנחנו יורדים ייתן לנו מענה בכלל, אבל החלטנו למרות זאת לעשות את זה. או למשל פגשתי אדם זר וכבר באותו לילה ישנו באותו שק שינה, כי היה כורח לשמור על חום גוף ועשינו גם שמירות על מדורות. מכיוונים אחרים הייתה אלימות בעקבות הרצון לעלות למסוקים בקטע של מי עולה קודם".
אז מה אנחנו יותר, יפים או מכוערים?
"ראשית אני הולך בתחושה שזו הייתה חוויה של עוצמה ולא של טראומה. האדוות שלה בחיי מורגשות פה ושם, אבל אני מרגיש מחוזק ממה שהיה בחמישה ימים האלה. אני זוכר שכשחזרתי היו תחושות מעורבות, היו זרים גמורים שעוזרים זה לזה, טוב לב שאין לו גבול ותנאי, ומנגד קשרים אנושים מאוד נפיצים שיכולים להתלקח בשנייה. חוויתי את זה על בשרי. שני המדדים קיימים בחיים ביחד. אנחנו גם וגם והמטרה היא להיות יותר מהטוב".
מאבק על מסוקים
הוא מספר כי בתנאי הקיצון ההתנהגויות האנושיות הסלימו: "הגיעו הרבה מסוקים, חלקם פרטיים, חלקם צבאיים שפרקו ציוד ולא בהכרח פינו אנשים. כל יום שחלף היה קשה יותר, פה המחנה לא תפקד, כאן חסר מים, כל יום נשבר איזשהו שיא. אחרי חמישה ימים הגיע מחלץ ישראלי (מביטוח הראל) וזה שינה דברים ומתחים במחנה. הלחץ הישראלי הביא לכך שתוך 24 שעות התחיל הפינוי של כל המחנה, לא רק של הישראלים".
למה המסוקים הנפאלים לא פינו אתכם?
"כל מסוקי נפאל הולאמו לטובת המדינה. המדינה כולה הייתה בקריסה, אנחנו לא היינו הבעיה היחידה. קטמנדו קרסה, מתו אלפים, היינו מקום אחד במצוקה מתוך אזור שלם במצוקה. לא היה איך ליצור קשר עם המשפחה, רק כשלאחד החברים בקבוצה היה טלפון לווייני, יכולנו להודיע למשפחות שאנחנו בחיים. היו מאות ישראלים בנפאל. המבצע הישראלי היה מרגש. ישראל ממש הקימה בסיס צבאי בקטמנדו. כל הזמן ניסו לאתר ולהצליב מידע. טיפלו בנו, נתנו לנו אוכל, ולהתקשר הביתה, קשה להבין את ההבדל בין הטיפול הישראלי בנו, לבין הגישה של מדינות אחרות שאזרחים שלהן נקלעו לנפאל".
מתי החלטת להרצות בנושא?
"אני כותב המון גם ברמת הטיפולית של הדבר. יומיים אחרי חזרתי כבר כתבתי את מה שקרה. הוצאתי מעין ספרון ונתתי לחברים קרובים. מן דרך לספר בצורה עמוקה מה עובר בראש, איך אתה מחזיק מעמד שם. היה רגע שכבר באתי כבר לצלם סרטון פרידה, זה דבר שקשה לקלוט. בבוא העת אעשה סדרה או סרט. את ההרצאה בראש ובראשונה יצרתי בשביל חברים ומשפחה. הרבה אנשים רצו לדעת מה קרה ואני חושב שמשהו בתקופה האחרונה, הוביל אותי לפתוח יותר ולספר מנקודת מבטי, וממרחק של זמן. הבנתי את החשיבות לדבר על זה. אני מרגיש זכות להגיד את הדברים".
קראו גם:
לדבריו התגובות להרצאה נעות בין אנשים שמתקשים לשמוע את הסיפור ואת הקונפליקטים שהוא מגלם בתוכו לבין אנשים שיוצאים מועצמים ומלאי תקווה: "אני מספר על דברים והתנהגויות מלאות בתהומות של כיעור, אבל גם על פסגות של יופי. אני חושף שם רגעים נוראיים. אישית אני מסתכל על החוויה כמעצימה. ארבע פעמים כמעט איבדתי שם את חיי ואני מרגיש שקיבלתי את חיי במתנה. אני חושב שאפשר לצאת מההרצאה עם פרופורציה לחיים וגם עם תזכורות לגבי מה צריך לזכור ברגעי משבר, שיש חשיבות גדולה מאוד לתקשורת בינאישית, לקבוצה והנהגה".
זך כיום מתגורר בבנימינה. בימים שאחרי האירוע הלך גם לטיפול פרטני, כדי לעבד את מה שקרה לו בנפאל: "הטראומה הפכה לחוויה של עוצמה ואני גאה בדברים שקרו לי שם, העזרה, החיבור והתושייה. האירועים שקרו לי שם הם מעבר לכל דמיון. זה לא ייאמן שזה קרה לי בחיים. התהומות והפסגות של הטבע והאדם ביחד".
לעדכונים: חדשות חדרה
