תושבת חדרה, אתי אטיאס, מסייעת לחילוץ תושבים מהעיר לביב שבאוקראינה.
קראו עוד:
אטיאס גויסה למאמץ הלאומי על ידי מנכ"לית מפלגת ימינה, שבה היא חברה, לפני כשבוע, והיא חלק ממערך מתנדבים מטעם המדינה שמסייע לחילוץ אנשים מאוקראינה המופגזת.
"מגיעים טלפונים 24/7 מהארץ ומאוקראינה", היא מספרת. "אנשים שולחים סרטונים ותמונות ממקומות המסתור שלהם ומבקשים סיוע וחילוץ. אני צריכה לזהות אותם, לסמן את מיקומם במפה לבדוק מה המרחק שלהם מאחת משלוש נקודות החילוץ שלנו בלביב. אני עובדת עם גיא עמר, ישראלי שמתנדב שם, ועוד שני אוקראינים. במשרדי החברה של גיא הם משתכנים ולנים עד שמזמינים להם אוטובוס לגבול".
איך מתמודדים עם עומס הפניות ועם האתגר הרגשי?
"זה קורע את הלב הסרטונים ששולחים, התחינות לעזרה ויש כל מיני סיטואציות אנושיות מרסקות. באוטובוס אחד נכנסים 120 איש בערך, ולא תמיד אפשר להוציא אוטובוס, ככה שצריך לפעמים לבחור מי יעלה לאוטובוס. הנייד שלי קרס כבר ארבע פעמים, קרה כבר שעברנו את הכמויות לאוטובוס והיה עליי לבחור מי כן מי לא. כשהבנתי שאני לבד מול מאות פניות פתחתי קבוצת ווטסאפ בשם 'צוות חילוץ חדרה לביב' קראנו לה 'צוות אתי', ויש שם מתנדבים, חלקם דוברי השפה, שעוזרים המון בתרגומים, במסמכים, ובכלל. אני לקחתי בתחילת הדרך, חופש מהעבודה, פשוט לא הייתי מסוגלת לא לענות. הייתי ערה 27 שעות רצוף, אחר כך כבר התחילו להפגיז גם את חרסון וחרקיב והתחילו להגיע משם פניות".
לדבריה באחד המקרים נאלצה להוריד נוסע מאוטובוס, בכדי לחבר בין אם ובתה: "נגמר המקום באוטובוס ואם הופרדה מביתה שלא הייתה עליו. אז היה עליי לוותר על מישהו באוטובוס כדי לאחד אותן וזה היה קורע לב, הוא נשבר והתחנן בבכי, סיפר שהוא נשוי טרי ורוצה לחזור לאשתו, אבל לא הייתה ברירה. מה גם שלא יכולתי אפילו להבטיח שיהיה על האוטובוס הבא, כי לא בטוח שיהיו עוד. מהניסיון של ערים אחרות למדנו, שברגע שיש התקפה, החילוץ נפסק".
כל אוטובוס שיוצא בוודאי גורם לתחושת סיפוק.
"בהחלט, יש כאלה שהחילוץ שלהם הוא נטו עבודה שלי וזה מרחיב את הלב ללא ספק. אני גאה במדינה שלנו, שהיא היחידה בעולם שחילצה את האזרחים שלה מתוך התופת ממש. שאר המדינות חיכו לאזרחים שלהם בגבול. אצלנו גם בארץ וגם בלביב היו מתנדבים מדהימים, בתוכם רבנית הקהילה היהודית בלביב, אנשי ההסתדרות הציונית העולמית. טוב להשתייך בימים אלו לעם ישראל".
